איך לעזור לילד עם הפרעת קשב וריכוז בהתארגנות בוקר?

עוד בוקר מתיש שבו הבן שלי קם ממש לאט, לובש חולצה ממש לאט, חולם עם מברשת השיניים מול המראה, משחק בלגו במקום לנעול נעליים…
אני כל פעם עושה משהו ובאה אליו לבדוק מה הוא עושה ומזכירה זמנים לאחור כי לילדים עם הפרעת קשב אין תחושת זמן ודד ליין זה דבר נחוץ

אני על תפקיד רס”ר: “עוד חצי שעה צריכים לצאת… עוד 20 דק’…. עוד רבע שעה…. נו כבר… מה עם החולצה של בית הספר… הנה גרביים… תעזוב כבר את הלגו… אתה לא תספיק לאכול… למה אני צריכה להיות שוטר כל הזמן? אני צריכה לעמוד פה ולהשגיח עליך כדי שתעשה?”
(אני מלמדת אותו ניהול זמן)

מספיקים לצאת 3 דק’ אחרי היעד שקבעתי, שגם הוא עם כמה דקות ריזיקה.
הבן שלי: “אמא, התארגנתי מהר?”
אני: “מה אתה חושב?”
(אני מלמדת אותו ניטור עצמי)
הבן שלי: “לא”
אני: “נכון”
הבן שלי: “אנחנו נגיע בזמן לבית ספר?”
אני: “לא יצאנו בזמן שרציתי, אבל אנחנו נספיק להגיע 2 דק’ לפני הצילצול. לכן אתה תקבל נקודה אחת מתוך שתיים של התארגנות מהירה בבוקר בגלל שהייתי צריכה להציק לך ולצעוק עליך הרבה”
(אני עובדת איתו בשיטת כלכלת אסימונים)
הבן שלי: “את צריכה לצעוק עלי דברים חיוביים”
אני מבולבלת: “מה זאת אומרת דברים חיוביים?”
הבן שלי: “לצעוק לי בבוקר: קדימה! כל הכבוד!”
אני: 
אני: “אבל איך אפשר לצעוק משהו חיובי כשאתה לא עושה משהו חיובי?”
(מרגישה שאני מתנגדת עם הראש המקובע שלי כאינסטינקט, למרות שבמחשבה שניה הוא אמר משהו חכם, שימושי ונפלא…)
אני: “אתה יודע מה? אם אני אראה שאתה עושה משהו, אפילו קטן ואפילו לאט- אני אגיד לך כל הכבוד שאתה עושה ומתאמץ. והנה, הגענו לבית ספר ועוד רגע צילצול, אז כל הכבוד לך שכן הצלחנו להגיע בסוף בזמן ושיהיה לך יום נפלא!”
(אני מלמדת אותו שגם לו יש רעיונות חכמים ושהוא חשוב לי ומה שהוא אומר חשוב לי)
נשיקה

ופתאום למרות שהבוקר הזה היה לחוץ ומזעזע, אני יוצאת מבית הספר לדרכי עם חיוך 
(אני מלמדת את עצמי להסתכל על דברים אחרת ולחפש פתרונות גם אצלו, ולא רק אצלי)

גזלני זמן

מכירים את זה שאתם יודעים שיש לכם בחיים גזלני זמן, אבל אתם לא באמת מבינים לעומק כמה זמן זה גוזל לכם מהחיים כי זה קצת פה וקצת שם?
גזלן זמן זה הדבר הזה שאתה מבזבז עליו הרבה זמן, הרבה יותר ממה שאתה היית רוצה או צריך, הוא לא תורם לך יותר מידי (לפחות לא במידה בה אתה משקיע בו) ובא על חשבון דברים אחרים שאתה כן רוצה או צריך לעשות. אתה לא באמת שולט עליו ועל הזמן שזה תופס מחייך.
אז פייסבוק.
אחד מגזלני הזמן הגדולים ביותר של האנושות (עם רשתות חברתיות אחרות) וספציפית גם אצלי.
הרגע גיליתי לתדהמתי כמה זמן אני “מבלה” ביום בפייסבוק. מסתבר שאפשר לבדוק את זה בהגדרות של האפליקציה.
שלושה קווים-> הגדרות ופרטיות-> הזמן שלך בפייסבוק.
זוועת עולם.
🤦🤦🤦

שתפו אותי כמה זמן יצא לכם, שלא ארגיש לבד…
ומה אתם עושים כדי לצמצם את הזמן שאתם משקיעים בגזלני הזמן שלכם?

גזלנים נפוצים: צפייה בסרטים או טלביזיה, התכתבות אינסופית בוואטסאפ, משחקי מחשב או ווידאו, קריאת ספרים ובמקרים מסויימים שינה מרובה כולל שנ”צים, ניקיון וסדר כל יום במשך שעות וכו’

משחק “כל הכבוד” לחיזוקים חיוביים של הורה-ילד

בשבועיים האחרונים התחלתי לעשות משחק עם הילד שלי כדי לעזור לו עם הדימוי העצמי (יש לו הפרעת קשב מאתגרת מאוד), אבל תכלס זה עוזר גם לי- כל לילה לפני השינה אנחנו משחקים במשחק “כל הכבוד” שלמדתי מספר של ד”ר נעמי אפל (טיפול CBT בילדים).
אני מתחילה כדי לתת לו מודלינג- אני אומרת לעצמי כל הכבוד על משהו טוב שעשיתי באותו יום ואז כל הכבוד למשהו טוב שהוא עשה.
אחר כך הוא אומר לעצמו כל הכבוד למשהו ואז לי.
ה”כל הכבוד” יכול להיות ספציפית להתנהגות של שנינו בבית או לבית ספר/לעבודה.
בהתחלה (ועדיין, אבל חשוב מאוד להתמיד) היה לו ממש קשה לעשות את זה והוא סירב, אבל התעקשתי בעדינות. יש ימים קשים שהוא אומר שהוא לא עשה שום דבר טוב, אבל אני מזכירה לו ובודקת איתו ואני גם אומרת לו את כל הדברים הטובים שאני ראיתי שהוא עשה. זה עשוי להרגיש מאולץ בהתחלה ומביך, אבל מהר מאוד זה הופך להיות משחק נעים וכיפי שמרגיע לפני השינה ומשרה אווירה טובה, במיוחד אם היו קונפליקטים.
זה עוזר גם לי לא להתייחס לימים קשים איתו כימים נוראיים ולחפש נקודות אור וכמובן להסתכל על העשייה שלי ולמצוא את הדברים שעשיתי שאני מרוצה מהם.
 
התרגיל הזה מקנה ערכים רבים שלדעתי הם:
  1. חיזוק תחושת המסוגלות העצמית והביטחון העצמי
  2. ניטור עצמי שלא תמיד נעשה אצל מופרעי קשב
  3. למידה מהצלחות
  4. מיקוד הזרקור על החלקים החיוביים ולא רק השליליים אצל שני הצדדים בעצמם ובאחר
  5. למידת המיומנות הבין אישית החשובה של לתת חיזוקים חיוביים לאחר
  6. להצליח לקבל חיזוק חיובי מאחר
  7. מחזק את הקשר הרגשי בין הורה לילד- ההורה לא רק ביקורתי כלפי הילד, אלא גם רואה את החלקים הטובים שבו ואומר לו (והורים לרוב לא אומרים מספיק חיזוקים חיוביים אמיתיים ספציפיים שזה חשוב. דוגמה בהמשך).
  8. הילד לומד על דברים נוספים טובים שהוא עשה, מיוחדים ויומיומיים שאולי לא שם לב שהם טובים.
  9. החיזוקים החיוביים האלה מעודדים להמשיך לבצע את ההתנהגות הטובה שאנו רוצים לחזק.
  10. חשיפה אישית של ההורה, אנו מציגים את עצמנו כאנושיים ומספקים מודלינג לילד.
  11. זה ממש מעניין ומשמח כשגם הילדים שלנו מעריכים אותנו, מעניין לשים לב למה הם שמים לב ומה הם אוהבים בנו
 
דוגמאות עבור הילד:
  1. כל הכבוד לך שישבת והתאמצת לעשות שיעורים, אפילו שהיה לך קשה
  2. כל הכבוד לך שעזרת לחבר בבית הספר
  3. כל הכבוד לך שלא התפרצת בזעם למרות שסירבתי לתת לך לראות עוד תוכנית טלביזיה
  4. כל הכבוד לך שפינית את השולחן אחרי הארוחה
  5. כל הכבוד לך שהתארגנת מהר בבוקר ויצאת בזמן
 
דוגמאות עבור עצמנו:
  1. כל הכבוד לי שהכנתי לך את האוכל האהוב עליך
  2. כל הכבוד לי שנתתי לך עוד משחק אחד כשביקשת והייתי גמישה
  3. כל הכבוד לי ששיחקנו יחד בטאקי והיה לנו ממש כיף
  4. כל הכבוד לי שהייתי סבלנית איתך ולא מיד כעסתי כשלא סידרת את החדר
  5. כל הכבוד לי שהייתי יעילה היום בעבודה והספקתי את המשימות החשובות
אם אתם לא הורים, אתם יכולים לעשות את זה עם עצמכם- למצוא ולחזק בעצמכם את הדברים הטובים והקטנים מידי יום זה משהו שיכול לסייע מאוד לתחושת המסוגלות העצמית ולביטחון העצמי ולראיית עולם ריאלית וחיובית יותר. אפשר גם לרשום מידי יום ביומן או במחברת לפחות דבר אחד שאם גאים בעצמכם שעשיתם אותו, וזיכרו שזה לא חייב להיות בומבסטי. לפעמים זה ברמה של “כל הכבוד לי שלא איחרתי היום לעבודה” אם אני מרבה לאחר או “כל הכבוד לי שבאתי מאורגנת לעבודה עם ארוחת צהריים בקופסה שהכנתי ערב לפני”.
 
בהצלחה ומוזמנים לשתף אם ניסיתם 🙂

שחיקה בעבודה- מאפיינים תעסוקתיים של בעלי הפרעת קשב וריכוז

את בוהה בשעון הדיגיטלי שעל צג המחשב בפעם העשירית בשעה האחרונה. הוא לא התקדם הרבה. את מציצה בסמארטפון שלך לראות מה השתנה בפייסבוק- גם שם לא השתנה יותר מידי. הזמן לא עובר, זוחל כמו צב. אין לך כבר כוח לעבוד, את מחכה שתגיע השעה 16:00 כבר כדי שתוכלי להפיל את העט, להחתים נוכחות ולמהר לצהרון של הילד או סתם להימרח על הספה מול עוד סדרה שתטמטם לך את המוח.
את לא אוהבת את העבודה שלך. שונאת אפילו. אף פעם לא הייתן סיפור אהבה. אבל את שם כי את צריכה כסף, ועבודה זה כדי להרוויח כסף ולהעביר כמה שעות ביום, נכון?

את מרגישה כלואה בכלוב של זהב, כלוב של נוחות.
הכלוב הזה עשוי מעבודה קרובה לבית, משעות נוחות שמאפשרות לך לצאת מוקדם כדי להספיק לאסוף את הילדים מהצהרונים או להספיק לפילאטיס. אותו חוג שנרשמת אליו לפני 4 חודשים והלכת אולי פעמיים כי אף פעם אין לך באמת כוח או חשק או זמן ללכת עד לשם. הכלוב הזה נוח כי יש שיגרה, כי הבוס מעלים עין מהטעויות הקטנות שאת עושה כי אין לך כבר כוח. כי אין לו ממך ציפיות. כי אין לך ציפיות לא מעצמך ולא מהעבודה. כי את כל כך טובה, עד שאת נהיית גרועה. כבר לא מעירים לך על זה ששוב פעם איחרת, אולי הם כבר התייאשו ממך. שוב הלכת לישון מאוחר, המוח שלך היה מפוצץ במחשבות. באמת שניסית לחשוב חיובי, אבל מחשבות רעות ושחורות זחלו למוח שלך והשתלטו עליו מבפנים עד שנרדמת באפיסת כוחות.

להמשיך לקרוא

נקודת מבט אישית עליי ועל הפרעת קשב וריכוז

השבוע נגמרה חופשת סמסטר, בשבוע הבא מתחיל סמסטר ב’ של שנה א’ של תואר שני.
תקופת המבחנים הראשונה שלי אי פעם בתואר כלשהו או לימודים כלשהם (יש לי עוד שני תארים ראשונים ופסיכותרפיה) שאני מאובחנת, עם תרופה להפרעת קשב ועם כלים איך ללמוד כמו שצריך.
אני בת 36. מאובחנת בסך הכל שנתיים וחצי.
אני מסתכלת על הציונים הסופיים שלי שפורסמו השבוע, ובא לי לבכות.
בחיים לא היו לי כאלה ציונים יפים וגבוהים. 
בחיים לא למדתי כל כך הרבה ויעיל כמו שלמדתי בחופשת הסמסטר הזאת. 
אני כבר הרבה שנים תופסת את עצמי כאדם אינטליגנט, סקרן, אוהב ללמוד- באופן פורמאלי ובלתי פורמאלי, אבל לימודים אף פעם לא היו לי קלים. שנאתי ללמוד בפסיכומטרי, לא הייתי מסוגלת לשנן אף פעם, בתאריכים ושמות תמיד הייתי גרועה. 

להמשיך לקרוא