“החבר הכי טוב”- ביקורת סדרה על ילד עם חרדה חברתית

**יש מעט ספויילרים על הפרק הראשון, אבל לא באופן שלדעתי פוגע בחוויית הצפייה**
 
תארו לכם שאתם ילד בכיתה ה’ עם חרדה חברתית כל כך קשה עד שאתם מתקשים להיות בחברת ילדים אחרים, נמנעים מללכת לבית הספר ונשארים בבית בחינוך ביתי עם אבא שלכם. עכשיו הגעתם לגיל שבו כל בני גילכם הולכים לחטיבת הביניים וגם אתם רוצים להיות כמו כולם, אבל ברגע שאתם רק מתקרבים לדלת הכניסה לבניין בית הספר- אתם אחוזי אימה…
 
כך בדיוק מתחילה סדרה חמודה להפליא בשם “החבר הכי טוב” (the healing powers of dude) בנטפליקס שכביכול מיועדת לילדים, אבל לדעתי הרבה יכולים להתחבר לסדרה הזו מכל מיני זוויות. בגזרת הילדים יש את נוח- הילד בעל המראה הממוצע עם החרדה החברתית שגם ילדים ביישנים, דחויים, חסרי ביטחון עצמי, בעלי קשיים חברתיים כאלה ואחרים, ילדים שסובלים מחרדות כאלה ואחרות שיכולים להזדהות איתו; מבוגרים עם חרדה חברתית וביישנות שהיו ילדים כאלה או אפילו מתמודדים כיום עם הקושי הזה שנראה די אותו דבר; ילדים שהם כביכול רגילים וממוצעים עם ביטחון עצמי ממוצע אבל עדיין מהווים מטרה לביריונים של בית הספר, מוזרים כאלה שלא ממש מוצאים את עצמם וקלאמזיים כמו סיימון השמנמן וכהה העור שהוא הדמות הידידותית הראשונה שנוח נתקל בה כמצליח להכנס סוף סוף לבית הספר; אמארה היא הילדה האסייתית בכיסא גלגלים שהיא ישירה מאוד, לא ממש שמה על אף אחד, לפעמים קצת חסרת רגישות ולפעמים כן מצליחה להיות אמפטית, היא אינטליגנטית וחשוב לה מאוד להיות מצטיינת כבר בתחילת שנת הלימודים. כבר בתחילת הפרק הראשון נוח פוגש אותה כשהוא עומד על שביל המיועדת לנכים על כיסאות גלגלים בכניסה לבניין בית הספר, מתחיל להרגיש את החרדה עולה בו והיא מתעצמת לנוכח המחשבות שהיו לו עוד לפני כן שיש לראש שלו “צורה מוזרה”, ואז כשאמארה רוצה להכנס לבית הספר, הוא מבוהל וקפוא וחושב שאולי היא מבחינה ב”ראש המוזר שלו”, וכשהיא פונה אליו ומבקשת שיזוז, הוא הוא מרגיש מאוים ובורח לרכב של הוריו. אמארה מפרשת את התנהגותו כילד שחוסם לה את הדרך באופן חסר רגישות. בשלב מאוחר יותר, הם מצליחים להבין ששניהם טעו בפרשנות אחד של השני באותה סיטואציה והופכים לחברים.
 
יש גם את ההורים של נוח- אמא עורכת דין וקרייריסטית ואבא אומן שהקריב את חייו כדי להיות עם נוח בבית וללמד אותו. שניהם דמויות מוגזמות עם שמחת חיים קצת מוגזמת ואכפת להם מאוד מנוח. מצד שני, רואים גם את הקונפליקטים הפנימיים שלהם וביניהם בהתמודדות שלהם עם נוח שצריך בעצמו להתמודד עם החרדה החברתית שלו בבית הספר- הגנה שעוזרת אבל גם עלולה להיות מוגזמת וחונקת מהפחד שהוא לא יצליח להתמודד, הם מחזקים אותו, מנסים לרתום את האחות לעזור לו, ומצד שני הוא חושש לאכזב את הוריו אם לא יצליח להתמודד עם סיטואציות שונות שמפעילות את החרדה החברתית שלו. אחד המשפטים שהוא אומר לחבריו, זה שהוריו אמרו לו כל חמש דקות שהם גאים בו שהלך ביום שישי לבית הספר ושהם עוקבים אחריו, והיה ניכר שהוא מתבייש בזה ואולי גם חושב מה זה אומר עליו אם הוריו מרגישים צורך עז כזה לחזק אותו על כך ולשמור עליו כל כך- וכנראה שהוריו לא חשבו תמיכת היתר הזו גם פוגעת בו.
יש את האחות הקטנה, היפה, החברתית והמוצלחת עם שפע הביטחון שמנסה בדרכה לעזור לו, אבל גם להביך אותו כדרכן של אחיות קטנות.
 
נוח מתעקש להתמודד עם הפחד שלו ולהעיז ורואים איך כל יום הוא מתקדם קצת עד לרגע שהוא מצליח להכנס לכיתה מלאה בילדים. הסדרה ממחישה היטב איך כל סיטואציה פשוטה ויומיומית מתפרשת עבור נוח כמוקש בשדה מוקשים שעלול להתפוצץ בכל רגע. ההורים חוזרים על ההצעה שניתנה לו בעבר וסירב לה עד כה אך הפעם הוא מסכים- להיות מלווה על ידי כלב תמיכה רגשית- “גבר” (באנגלית Dude…) מקסים ואימפולסיבי שאנחנו זוכים גם לשמוע את המחשבות שלו בסיטואציות שונות ונוח מנסה להיעזר בו כדי להרגיש ביטחון ורוגע בסיטואציות המלחיצות.
יש את המסגרת- מנהל בית הספר ואחד המורים שמאוד לא אוהבים את “גבר” הכלב ומכשילים את נוח וכלבו עם חוקים רבים ולא היגיוניים ואת המחנכת שמנסה להיות מבינה ומכילה ושאר הילדים בבית הספר ובכיתה ואיך הם מתייחסים לנוח.
 
מה שאהבתי במיוחד בסדרה זה שמראים באופן ויזואלי מאוד את האופן שבו נוח ובעלי חרדה חברתית חווים את החרדה שלהם. צילומי המסך שצירפתי כאן מראים סיטואציה שבה נוח נכנס עם גבר לראשונה לבית הספר באופן אבסורדי כל הילדים נמשכו אליו כי התלהבו מהכלב, אבל נוח הרגיש הצפה וחרדה גבוהות כי קשה לו עם הרבה ילדים בבת אחת וראו איך הוא מדמיין אותם כמו קבוצה של זומבים. בסצינה אחת הוא שוקע ברצפה כשהוא קפוא ולא יכול לזוז ובסצינה אחרת הוא שומע פעמון אזעקה כאילו עומדת לפרוץ שריפה וכן הלאה.
 
צפיתי בינתיים בשני פרקים ואני מוקסמת. אני רואה איך היא יכולה להתאים למטופלים ילדים ומבוגרים, למשפחות שלהם, למטפלים, לילדים עם קשיים כאלה ואחרים שיש להם דמויות שקל להזדהות ולאהוב וגם לילדים “רגילים” – כל פרק בצפייה משותפת יכול לפתוח שיח שלם על נוח, על ההתמודדות שלו והאומץ שלו להתמודד עם הפחד, עם הדרכים השונות שהוא מנסה לעשות זאת, עם כל אחת מהדמויות שם ואיך שכל אחת מהן מפרשת שונה את אותה סיטואציה- ממש כמו שאני עושה בטיפול CBT, אבל רואים את זה באופן מאוד מומחש וויזואלי ומאפשר עיבוד מעמיק ונפלא.
 
אסיים בדוגמה קטנה של שיחה עם בני בן ה- 8 שאמר בפשטות גמורה על הסצינה של הילדה הנכה, אמארה ונוח- “אבל גם נוח נכה”. התפלאתי ושאלתי למה הוא חושב שהוא נכה, והוא אמר שהוא נכה ברגשות שלו כמו שהיא נכה ברגליים שלה. משהו בי קפץ והתכווץ ואמרתי שזה לא אותו דבר, אבל כשהתחלתי להסביר מה זה נכה, הבנתי שבמובן מסוים הוא צדק- אצל נוח הבעיה הרגשית שלו כל כך חזקה שהיא באמת פוגעת לו בתיפקוד, אלא שיותר קל לסביבה להיות נחמדים ולעזור לאמארה בגלל הנכות הנראית שלה, אבל לא כלפי נוח שיש לו סוג של נכות בלתי נראית. זו הייתה הזדמנות נפלאה לדבר על איך הוא פירש סיטואציות באופן שונה מילדים אחרים ולעזור לו להבין ילדים אחרים עם קשיים- למשל ההרגשה הרגשית, התחושות הפיזיות, ההתנהגות והחוויה של החרדה, האיום, הקפיאה והדופק המהיר בפחד מרופא שיניים או בדיקת דם שהוא מכיר (ולכל אחד יש פחד אחר שהוא יכול להזדהות איתו), עזרו לו להבין יותר טוב את נוח כשהוא קפא במקומו והרגיש שהוא לא יכול לזוז- משהו שלפני שעשיתי את החיבורים האלה, הוא התקשה להבין.
 
אני מקווה שתהיה עונה שניה. זו סדרה מרעננת וחשובה כל כך בעיניי על סוגיות שמטרידות ומעניינות הרבה ילדים ומשפחות והטלביזיה לא נותנת להן כלל דגש לרוב ויכולה גם לעזור להבין ולקבל את השונה.

גילוי עריות- האם שלא רואה את הפגיעה

ואז יש את הרגע הזה שאני יושבת בשיעור של קורס טיפול בנפגעות גילוי עריות בוגרות ומדברים על האמא שלא רואה את הפגיעה בבתה וכולנו כנראה חושבים בשיפוטיות על כמה שזה מכעיס ואיזו בגידה זו בבת ולמה היא לא עצרה ואיך היא לא ידעה….
והמרצה אומר שהילדה נעלמת לא לדקה או שתיים באיזה חדר צדדי עם אבא, ועדיין האמא לא שואלת שאלות כשהילדה יוצאת. לא איפה היא הייתה או מה עשתה או איך היא מרגישה.
איך זה ייתכן שהאמא לא רואה את הילדה, כשבעצם כל הורה ממוצע שואל את הילד שלו כל הזמן איפה הוא היה ומה הוא עשה ועם מי הוא שיחק (כמו בבית הספר או בגן) ואין דבר כזה שחמש דקות אנחנו לא יודעים מה הוא עשה… יש שקט בחדר שלו כשאנחנו בחדר אחר ומיד אנחנו בודקים מה קורה שם כי זה חשוד…
 

להמשיך לקרוא

האויבים של האהבה

הבוקר, בדרך לבית הספר
-אמא, את האמא הכי טובה בעולם ! לא הייתי מחליף אותך באף אמא אחרת! איתך הכי כיף!
-אני שמחה לשמוע, שחם, אבל גם איתי לא תמיד כיף לך. למשל כשאני כועסת עליך ואנחנו רבים
-נכון, אבל את אוהבת אותי. נכון שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי גם כשאת כועסת?
-נכון
-אז אהבה מנצחת ה-כ-ל!
-את מה האהבה צריכה לנצח?
-את האויבים שלה: כעס, שנאה, עצב וקנאה
-וואו. איפה שמעת את זה?
-חשבתי על זה לבד
-כן, זה נכון. הרגשות האלה מאוד יכולים לפגוע באהבה, אבל הם גם טבעיים וכולנו מרגישים אותם. אי אפשר לא להרגיש אותם. אנחנו כן צריכים לנסות להקטין אותם ולשלוט בהם כדי שלא יהיו חזקים מידי ויתגברו על האהבה… אני אוהבת אותך
-גם אני אוהב אותך, אמא!

*
אני חושבת לעצמי כמה שהילד שלי חכם ורגיש, איך הוא הצליח לתפוס בגיל 7.5 מה שמבוגרים רבים לא תופסים. הם מפרשים את הרגשות השליליים האלה כחלק הכרחי עם אהבה ואפילו מבלבלים אהבה בקנאה או כעס או שנאה. לפעמים הרגשות עוצמתיים כל כך עד שהם משתלטים עליה והורסים אותה. לפעמים הכעס או הקנאה עצומים כל כך, עד שהם מכלים אותנו והם עלולים לגרום לנו להשמיד את מושא אהבתנו- באופן מכווון או לא, השמדה של מערכת היחסים או פגיעה בבן הזוג, ולצערי הרב זה גם יכול להגיע לאלימות ועד כדי רצח כמו שראינו לאחרונה בנשים שבני זוגן רצחו אותן.

ולפעמים… אנשים מסויימים רואים את העולם הרגשי שלהם כעולם דיכוטומי: אם מישהו אוהב אותי, איך הוא כועס עליי וצועק עליי? אם הוא מתנהג אליי ככה, אז כנראה שהוא לא באמת אוהב אותי. ואם אני כועס על מישהו ופגוע ממנו ויש בי אולי אפילו חלקים ששונאים חלקים בו- אז אולי אני לא באמת אוהב אותו?
הם לא מצליחים לראות דמויות משמעותיות בחייהם כבני אדם אנושיים, שלמים, עם יתרונות וחסרונות, חוזקות וחולשות (כמוהם), שמסוגלים גם לאהוב וגם לפגוע.

גם כהורים אנחנו יכולים להרגיש רגשות מעורבים כלפי הילדים שלנו, וזה טבעי לגמרי, אפילו שזה לפעמים מאיים עלינו. אולי זה אומר שאנחנו לא הורים טובים מספיק אם אנחנו כועסים כל כך? פגועים כל כך? מרגישים רגשות קשים כלפיהם של כעס, כאב, חוסר אונים, תסכול ואולי אפילו שנאה ברגעים קשים? מה זה אומר עלינו כהורים? כבני אדם? על האהבה שלנו? האם הילד שלנו מרגיש את זה? האם הוא יכול להפריד בין החלקים הקשים שלנו לחלקים הטובים שלנו או שהוא רואה אותנו רק כהורה טוב או כהורה רע?
האם כשההורים שלנו פגעו בנו (ובמקרים מסויימים אף התעללו, זנחו או נטשו, פיזית או רגשית)- האם היינו אז או היום כבוגרים מסוגלים לא רק לכעוס ולשנוא, אלא גם להבין שהם אהבו אותנו, גם אם בדרכם שלהם ושגם הם חשו עוד הרבה רגשות מעורבבים?

אבל אני לא חושבת שאנחנו יכולים להרגיש רגשות טהורים שבאים רק הם, בפני עצמם. אנחנו תמיד מרגישים סלט של רגשות, ויש פעמים שהרגשות האלה מנוגדים או מפעילים זה את זה: אני אוהב מישהו, אז אני מקנא לו ואז אני חסר אונים כי אני מפחד שהוא יעזוב אותי או לא יאהב אותי יותר, אחר כך אני מתחיל לכעוס עליו מאוד, אולי אפילו להשתולל כמו סופה… הכל כדי שהוא לא ינטוש אותי, הוא לא יאיים עליי, שאני לא ארגיש שאני חלש.
אהבה יכולה לגרום לנו להרגיש הכי חזקים בעולם,
אבל גם הכי חלשים….

מה דעתכם?

איך לעזור לילד עם הפרעת קשב וריכוז בהתארגנות בוקר?

עוד בוקר מתיש שבו הבן שלי קם ממש לאט, לובש חולצה ממש לאט, חולם עם מברשת השיניים מול המראה, משחק בלגו במקום לנעול נעליים…
אני כל פעם עושה משהו ובאה אליו לבדוק מה הוא עושה ומזכירה זמנים לאחור כי לילדים עם הפרעת קשב אין תחושת זמן ודד ליין זה דבר נחוץ

להמשיך לקרוא

משחק “כל הכבוד” לחיזוקים חיוביים של הורה-ילד

בשבועיים האחרונים התחלתי לעשות משחק עם הילד שלי כדי לעזור לו עם הדימוי העצמי (יש לו הפרעת קשב מאתגרת מאוד), אבל תכלס זה עוזר גם לי- כל לילה לפני השינה אנחנו משחקים במשחק “כל הכבוד” שלמדתי מספר של ד”ר נעמי אפל (טיפול CBT בילדים).
אני מתחילה כדי לתת לו מודלינג- אני אומרת לעצמי כל הכבוד על משהו טוב שעשיתי באותו יום ואז כל הכבוד למשהו טוב שהוא עשה.
אחר כך הוא אומר לעצמו כל הכבוד למשהו ואז לי.
 

להמשיך לקרוא