קיבלתי כמה תגובות על הפוסט האחרון שכתבתי על השיח שלי עם הילד שלי, בעלי קש”ר בעצמו ועל איך שהוא ידע לזהות ולשיים את הקשיים בתפקודים הניהוליים שלו כשהערתי לו וכעסתי לו על דברים שעשה או לא עשה שהם בעצם תסמיני הפרעת הקשב שלו…
חלק מהתגובות תהו- האם זה אולי פוגע בילד או במבוגר כשהם מדברים כמו הבן שלי ואומרים: “אה, יש לי בעיה בזיכרון עבודה”
“יש לי קושי בניהול זמן ודחיינות”
“התפרצתי כי יש לי בעיה בוויסות רגשי”…
כי בעצם אז אותו ילד או מבוגר יכולים להשתמש בהפרעת הקשב כתירוץ לא לעשות דברים שצריכים לעשות או להתנהג באופן מעצבן או שפוגע בעצמם או בסביבה…
זה יגרום להם להסיר מעצמם אחריות ולהכריז: “אני לא יכול, זאת הפרעת הקשב שלי” או “ככה אני, מה לעשות?!”
ואז איך הסביבה אמורה להגיב?
ובכלל… איך אנחנו גדלנו עם הפרעת קשב בלי לדעת שיש לנו הפרעת קשב, והנה, הכל בסדר ואפילו למדנו להתגבר על הקשיים שלנו?
אני אישית מצטערת שלא אובחנתי כילדה, וזו חוויה של הרבה מטופלים שלי שאובחנו בבגרות מכיוון שעדיין דרשו מאיתנו להתנהג כמו ילדים רגילים, לא הצלחנו וקיבלנו הרבה כעסים וביקורת.
גם עם הילד שלי, אני רואה שאני שואלת אותו כל הזמן-
מה יעזור לך? יש לך רעיון איך להתמודד עם זה?
אבל קשה לו. צריך לזכור שיכולות של ילדים ובכלל ילדי קש”ר להבין ולמלל מה בדיוק קשה להם ולחשוב על פתרונות ואז גם להתמיד בהם, זה כמעט בלתי אפשרי…
וכשלא יודעים שהסיבה לקשיים היא קש”ר, אז לא מצליחים לקבל מענה מתאים ואז מתפתח דימוי עצמי שלילי, כי…
איך אני לא מצליחה ללמוד כשמבקשים ממני?
למה אני לא מתרכזת בשיעור?
למה הציונים שלי בינוניים או נמוכים למרות שאומרים שאני חכמה?
למה אני רבה עם אמא כל הזמן על לסדר את החדר וקשה לי “פשוט לעשות את זה”?
אז מה זה אומר עליי?
ואז חושבים ואומרים להם שהם עצלנים, לא חכמים, לא רוצים מספיק, לא ייצא מהם כלום, בלאגניסטים, עושים דווקא, ילדים רעים, שובבים, בעיות התנהגות, חצופים וכו.
מפה בקלות אפשר לפתח חרדות, דיכאון וכו- ולא סתם יש קומורבידיות (כששתי הפרעות נוטות להגיע יחד) גבוהה מאוד של בעיות רגשיות והפרעות נפשיות עם קש”ר. כי יש תחושת כישלון מתמשכת. וככל שהילד עם קש”ר יותר קשה ומורכבת וסביבה יותר ביקורתית ולא מבינה, ככה הסבירות לפתח את הנ”ל ולא להצליח למצות את עצמך ולתפקד ברמה סבירה- גבוהה יותר.
אי הידיעה שיש לך בעיה לא בהכרח גורמת לך לרצות או להצליח למצוא פתרון. הרבה אנשים מבוגרים עם קש”ר סיגלו לעצמם עם החיים אסטרטגיות מפצות. זה קרה אניווי. אבל זה קרה בלי עזרה מותאמת, הן לא תמיד טובות, הם לא תמיד יודעים איך להשתמש בהן באופן אקטיבי, אפקטיבי ומודע או להתמיד…
ואותו חשש שכתבו לי שאם אני אעשה אבחנה של קש”ר או אני אלך לטיפול בקש”ר ואני אבין שהסיבה למה שאני חווה זה לא באשמתי (או בן/ בת הזוג או הילד/ה), אז אני אחליט שאני מסיר מעצמי אחריות ולא עושה כלום-
זה משהו שאני שומעת כל הזמן בקליניקה.
אני מדגישה- הפרעת קשב היא הסבר, לא תירוץ.
הפרעת הקשב לא באשמתנו, אבל היא באחריותנו.
לדעת וללמוד להתמודד עם התסמינים ולתקשר אותם לסביבה שלנו, כדי שהיא תדע מה אנחנו צריכים כדי להצליח.
לא לעשות אבחנה, לא לקבל טיפול ולנסות לחשוב ולהאמין שאנחנו כמו נוירוטיפיקלים (אנשים ללא שונות נירולוגית) מבחינת הציפיות שלנו מעצמנו, זה פשוט מתכון בטוח לכישלון. אני עובדת מאוד מאוד קשה כדי להסביר לחלק מהמטופלים שלי שהציפיות שלהם מעצמם לא ריאליות בגלל הקשיים שלהם, וככל שהם מתנגדים לזה יותר ומתעקשים כן לעמוד בציפיות שלהם מעצמם או של הסביבה, ככה הם יותר מתוסכלים ומאוכזבים.
כשיש הבנה עם מה אני מתמודד, קודם כל אני מפתח חמלה עצמית, שמבחינתי זה א-ב של טיפול, במיוחד של קוגפאן, וזה מה שאני כל כך אוהבת אותו. זה להפסיק להלקות את עצמי על דברים שאני לא מצליחה, להבין בדיוק את מקור הקושי ומשם לחשוב מה הדרך הכי טובה להתמודד איתו.
זה לקחת אחריות ולנסות להשתפר, אבל גם לקבל את עצמי.
זה לא אפשרי כשאני לא מבין מה הסיבה האמיתית לקשיים שלי.
הורה שיצפה וידרוש מהילד שלו שיש לו קשיים אובייקטיבים להיות כמו כולם (לא משנה אם זה קש”ר, לקות למידה, אוטיזם או הפרעה נפשית, כלומר כל מה שהוא “שקוף”) בלי לתת לו כלים, התאמות והסבר למה הוא לא מצליח, פשוט גורם לילד שלו עוול ופוגע בו…
בדיוק כמו הורה שכל כך מבין ומזדהה עם הילד שלו, שהוא מוותר לו בכל פעם שקשה שלו כי הוא לא יכול, מסכן ויש לו בעיות…
צריך להציב ציפיות ריאליות ליכולות של הילד ולתת לו כלים לממש את היכולות שלו ואולי עוד קצת להעלות את הרף. לא לתסכל ולבקר ולא לוותר להניח.
קיצון זה אף פעם לא טוב…
ואם נדרוש מהילד או מעצמנו או בן/ בת הזוג שלנו להתנהג כמו כל אדם ללא קש”ר, זה לא באמת יקרה. אין פה תירוץ, יש קושי אמיתי!
הרי אנחנו לא נדרוש מילד צולע לרוץ כמו כמו ילד בריא, ואם הוא יגיד שהוא לא מסוגל לרוץ, לא נגיד שהוא מסיר מעצמו אחריות, נכון?
אבל כשמדובר בהפרעה או לקות בלתי נראית, אז קשה לנו לקבל את זה.
אנחנו מאמין שאם רק נרצה מספיק, נתאמץ מספיק, נלמד מספיק, נלך לטיפולים וכו, אז הכל יהיה בסדר ונהיה כמו כולם!
אבל זה לא נכון…
כי המוח שלנו שונה והוא פועל אחרת, פחות טוב ממוח נוירוטיפיקלי, ולכן דברים שקלים למי שאין לו הפרעת קשב, קשים לנו.
בדיוק כמו שלאדם צולע קשה ללכת או לרוץ לעומת אדם עם רגליים בריאות.
אבל אם ניתן לאדם צולע קביים, הליכון או מקל הליכה ואפילו כיסא גלגלים, והמטרה שנצפה ממנו לא תהיה לרוץ מנקודה א’ ל-ב’, אלא להגיע מנקודה א’ לב’, תוך הבנה שהוא צריך את כלי העזר האלה בשביל זה, ואם נתעקש שיעשה את זה בלי כלי עזר, נהיה חייבים להבין שהוא צריך יותר זמן להגיע לשם, זה ידרוש ממנו הרבה יותר מאמץ, הוא יעשה את זה לא כל כך טוב ויש סיכוי שהוא יתייאש באמצע ולא יוכל להמשיך.
מצד שני, אנחנו לא נגיד לו- טוב, קשה לך ללכת, אז תישאר על הספה כל היום בבית, אל תעשה כלום ונביא לך מטפלת צמודה שתעשה בשבילך הכל, נכון?
אז זה אותו דבר.
מקווה שעכשיו אני ברורה 🙂