fbpx

שחיקה בעבודה- מאפיינים תעסוקתיים של בעלי הפרעת קשב וריכוז

את בוהה בשעון הדיגיטלי שעל צג המחשב בפעם העשירית בשעה האחרונה. הוא לא התקדם הרבה. את מציצה בסמארטפון שלך לראות מה השתנה בפייסבוק- גם שם לא השתנה יותר מידי. הזמן לא עובר, זוחל כמו צב. אין לך כבר כוח לעבוד, את מחכה שתגיע השעה 16:00 כבר כדי שתוכלי להפיל את העט, להחתים נוכחות ולמהר לצהרון של הילד או סתם להימרח על הספה מול עוד סדרה שתטמטם לך את המוח.
את לא אוהבת את העבודה שלך. שונאת אפילו. אף פעם לא הייתן סיפור אהבה. אבל את שם כי את צריכה כסף, ועבודה זה כדי להרוויח כסף ולהעביר כמה שעות ביום, נכון?

את מרגישה כלואה בכלוב של זהב, כלוב של נוחות.
הכלוב הזה עשוי מעבודה קרובה לבית, משעות נוחות שמאפשרות לך לצאת מוקדם כדי להספיק לאסוף את הילדים מהצהרונים או להספיק לפילאטיס. אותו חוג שנרשמת אליו לפני 4 חודשים והלכת אולי פעמיים כי אף פעם אין לך באמת כוח או חשק או זמן ללכת עד לשם. הכלוב הזה נוח כי יש שיגרה, כי הבוס מעלים עין מהטעויות הקטנות שאת עושה כי אין לך כבר כוח. כי אין לו ממך ציפיות. כי אין לך ציפיות לא מעצמך ולא מהעבודה. כי את כל כך טובה, עד שאת נהיית גרועה. כבר לא מעירים לך על זה ששוב פעם איחרת, אולי הם כבר התייאשו ממך. שוב הלכת לישון מאוחר, המוח שלך היה מפוצץ במחשבות. באמת שניסית לחשוב חיובי, אבל מחשבות רעות ושחורות זחלו למוח שלך והשתלטו עליו מבפנים עד שנרדמת באפיסת כוחות.

העבודה הזו היא כמו כלוב, כי היא שומרת עלייך אבל גם כולאת אותך ואת לא יכולה ממש לזוז. הסורגים סוגרים עלייך.

העבודה הזו היא כמו כלוב, את שם כי אין לך ברירה, זה מה שהיה. הרי אין לך מקצוע או תואר, מה כבר ייצא ממך? את לא אהבת את בית הספר או שבית הספר לא אהב אותך. אף פעם לא הייתם סיפור אהבה. את המבט המאוכזב של ההורים את לא תצליחי לשכוח אף פעם, לא משנה כמה יעברו השנים. אף פעם לא שאלו אותך מה תרצי להיות כשתהיי גדולה, אף אחד לא האמין בך. גם את לא האמנת בעצמך. חלומות זה לשוטים. עבודה זה כדי ששושי מהבנק לא תתקשר שוב ותשאל מה עם המינוס ושהיא תחשוב רגע לפני שתבטיח לבדוק אם אפשר עוד הלוואה.

העבודה הזו היא כמו כלוב, את שם כי אין לך ברירה. את דווקא התגברת על החרדות ממבחנים, הצלחת איכשהו ללמוד, יש לך תואר או תעודת מקצוע, אולי אפילו כמה תעודות. הרי בכל פעם שהתחלת, לא סיימת. ואם סיימת, זה ממש במזל- הרי באמצע כבר הבנת שזה לא בשבילך, אבל הכרחת את עצמך להמשיך כי “מה יגידו”. נמאס לך ששופטים אותך, ועוד יותר נמאס לך לשפוט את עצמך. כבר אז אמרת לעצמך- “את שוב רוצה לפרוש? אולי כבר פעם אחת תסיימי משהו עד הסוף?”

אולי את עובדת בכלוב הזה כי ההורים שלך הם פושרים כאלה, אקדמאים כאלה, מהנדסים או דוקטורים. עוסקים במדעים. הם הרימו גבה כשסיפרת בחיוך שאת רוצה ללמוד עיצוב או חינוך. “מה פתאום, זה בכלל לא מקצוע. תלמדי מקצוע של גדולים”. אז הלכת לאיפה שההורים הסלילו אותך או לאן שלקחו אותך השורות הדומות של העבודות הדומות בקורות החיים שלך, או אולי זו בכלל החברה שהכווינה אותך- “הנדסת מכונות? זה לגברים”. “עבודה סוציאלית? ממה תחיי? מאוויר?”. “מי בכלל מתפרנס ממשפטים. אף אחד לא עובר את בחינות הלשכה”. “השוק מוצף במהנדסי תוכנה”.

והנה את פה, אבל לא ממש. הגוף שלך פועל על אוטומט, והמוח כבר על ענן ורוד ומתקתק.

את כלואה בכלוב, את כבר לא זוכרת מה הכניס אותך לשם, אבל זאת את שלא מצליחה להוציא את עצמך משם. ולמה בכלל לצאת? מה כבר מחכה לך בחוץ חוץ מעוד אכזבה. הנה, פעם העזת לחלום ולחפש משהו קצת אחר, אבל לא קיבלו אותך. מה זאת אומרת למה? כי את צעירה מידי וחסרת ניסיון. כי את מבוגרת מידי ואף אחד לא רוצה זקנות. כי את אישה. כי את אמא חד הורית, אז מה אם זה לא חוקי לשאול. כי את נשואה טרייה ואולי עוד מעט תלדי. כי את דתיה או חרדית ובטח תהיי יותר זמן בהיריון או עם תינוק מאשר בעבודה. כי את ערביה או אתיופית או רוסיה. העברית שלך לא מספיק טובה. אין לך תעודות. אין לך ניסיון. את אוברקוולפייד. את לא יפה מספיק. את שמנה מידי. את חסרת ביטחון מידי. את ביישנית מידי. את טיפשה. יש עוד אלף כמוך. אין טעם לנסות. כל הבוסים מנצלים. כולם רומסים זכויות. כל העבודות אותו דבר. כולם שונאים את העבודות שלהם, ומי שאומר שהוא אוהב אותה- משקר.

כמה את כבר יכולה לקבל את ה”לא” בראיונות?! אז מה אם הם בראש שלך, ואת אפילו לא מעיזה לנסות? את כבר יודעת מה התוצאה- בושה אחת גדולה. אכזבה ועוד אחת. הנה, הציפיות מתנפצות. הרי כבר כל כך הרבה פעמים ניסית- מה נשתנתה הפעם הזאת מכל הניסיונות?
הנה, את מוותרת. כבר אין לך כוחות. את לא יודעת מה טוב בך, את יודעת רק מה לא.

אז הנה, את נשארת כאן, משועממת, סופרת את הדקות לאחור. מחר שוב תצטרכי לחזור. שפופה, כפופה, רמוסה. את לא מממשת את עצמך. לא כך דימיינת את חייך. את לא בטוחה שאלו חיים. שום דבר לא ישתנה. שום דבר לא שווה. הנה, את נכבית.

תסתכלי רגע על המאזניים מול עינייך- על כף אחת הלב, על כף שניה המוח. בידך יש מפתח לכלוב. היכן תניחי אותו במלוא משקלו? ואחרי שתבחרי… האם את יודעת איך לצאת מכאן- ולאן?

כתיבת תגובה

להתקשר