OCD והשילוב עם הפרעת קשב וריכוז

 OCD יכולה להתבטא במגוון דרכים. האופן הנפוץ ביותר שהיא מתבטאת זה בשילוב של “טקסים” כלומר התנהגויות מסויימות שהן לרוב חוזרות על עצמן בכפייתיות ומחשבות אובססיביות שגם הן כפייתיות. OCD היא הפרעת חרדה, והמעגל שלה הוא בעצם שיש מחשבות שנושאות חרדה מסוימת (אם לא אעשה X, יקרה משהו איום ונורא) וכדי להפחית את החרדה עושים את הטקס שהמטרה שלו להפחית אותה. החרדה פוחתת באופן זמני וצפה שוב וכן חוזר חלילה.
 זה יכול להתבצע גם בטקסים מחשבתיים ללא טקסים התנהגותיים (סוג פחות נפוץ) ואפילו בהקשר של מערכות יחסים (ROCD).

 טקסים שנחשבים נפוצים מאוד הם  שטיפות ידיים מרובות (לרוב בגלל פחד מליכלוך, חיידקים ומחלות) ובדיקות חוזרות ונישנות שהאורות כבויים, הדלת נעולה, הגז נעול וכן הלאה שקורות בגלל הפחד שיקרה משהו אם לא אנעל (תפרוץ שריפה, יכנסו גנבים וכו’). יש אנשים שהבדיקות החוזרות והנישנות יכולות לגרום להם לבזבז זמן רב ולגרום למצוקה משמעותית ופגיעות בתיפקוד כמו איחורים לעבודה, “הצקה” לבני משפחה או בני זוג וכדומה. סדר וארגון באופן אובססיבי גם יכול להיות סוג של טקס או סוג של פרפקציוניזם, אבל לא ברמה של בית נקי ומסודר, אלא למשל שאסור להכנס הביתה עם נעליים וחייבים לחלוץ אותן בחוץ, להתקלח מיד כשמגיעים הביתה ולהחליף לבגדים נקיים, האופן שמחליפים בו מצעים חייב להיות בדרך מאוד מסויימת אחרת זה לא טוב מספיק, האופן שבו הרהיטים והחפצים מסודרים חייב להיות בסדר מסויים ובזווית מסויימת ואז האדם יכול להקדיש המון המון זמן מעבר לסביר לסדר ואירגון עד שזה ייצא בדיוק בדיוק כמו שהוא רוצה, גם אם זה חסר תועלת ממשית.

מי שיכול לאבחן OCD זה פסיכיאטר או פסיכולוג.
אני ממליצה ללכת לפסיכיאטר כדי לקבל אבחנה רשמית, כדי לשקול אם לקחת טיפול תרופתי שעשוי להפחית את החרדה (עוזר במידה חלקית) וכדי לעשות אבחנה מבדלת (בעיקר סביב הפרעת הקשב שאת סבורה שאולי יש לך או בעיות/הפרעות אחרות).
הטיפול היעיל ביותר בOCD הוא טיפול CBT– טיפול התנהגותי קוגניטיבי, רצוי אצל מטפל שמנוסה בOCD, כשלעיתים יש צורך גם בנטילת טיפול תרופתי (תלוי בעוצמת החרדה). כדי לעשות טיפול רגשי כזה, את לא צריכה אבחנה רשמית.
כמה עיצות מעולות שבהחלט משתמשים בהן גם בטיפול ויכולות לעזור מעט: לצלם את זה שבדקתי ואז להסתכל בתמונה לפני שאני חוזרת ובודקת שוב או לומר בקול: “בדקתי את הדלת, הדלת נעולה”.
כדאי ללכת לפסיכיאטר אמפתי עם המלצות וזה לא מחייב אותך להחליט לקחת טיפול תרופתי (מי שנרתע מזה עשוי להימנע מללכת לפסיכיאטר). זה מיועד כדי לקבל אבחנה ואחר כך ניתן לבחור מה לעשות איתה.

הפרעת קשב היא הפרעה שיש לה מגוון רחב מאוד ושונה של תסמינים. קושי להתרכז בגלל קולות ורעשים הוא אחד מהם, אבל בהחלט לא היחיד וצריך להסתכל במקרה הזה על תמונה רחבה- מתי זה התחיל והאם הרגישות הזו תמיד הייתה? האם יש קשיים נוספים כמו בדחיינות, ניהול זמן (לא בגלל הבדיקות…), אימפולסיביות, קושי בקבלת החלטות, קושי להתרכז גם בחדר שקט, קושי להתרכז בשיחות, קושי בסדר וארגון, תנועתיות גדולה, קושי בהתמדה, שיעמום מהיר ואיבוד עניין וכו וכו (לא כל אלה חייבים להתקיים אצל כל אדם ויש טווח רחב של מה שנראה כמו קצוות או סתירות)…

מי שמאבחן הפרעת קשב זה נירולוג או פסיכיאטר בלבד. רבים מתבלבלים עם אבחון פסיכודידקטי- אבחון זה מיועד בראש ובראשונה לאבחון לקויות למידה. זה רלבנטי לילדים בעיקר שזקוקים להתאמות לבית הספר, אולם לדעתי פחות למבוגרים, גם אם יש להם לקויות למידה, כי אז הם יכולים פשוט ללכת להוראה מתקנת. זה כן רלבנטי למבוגר אם הוא צריך התאמות באקדמיה ואז הוא צריך לעשות אבחון מת”ל שדומה מאוד לאבחון פסיכודידקטי כי הם לא מכירים באבחון של פסיכיאטר או נירולוג. יש גם פסיכולוגים שיכולים לאבחן הפרעת קשב, אבל בלי האבחון הממוחשב כמו מוקסו וטובה וכדי לאשר את האבחנה צריך בכל מקרה ללכת לרופא וגם כדי לקבל טיפול תרופתי.

אני ממליצה ללכת לפסיכיאטר, בעיקר אצל מבוגרים, ובעיקר אצל מבוגרים עם קשיים רגשיים נוספים או היסטוריה מורכבת כדי לעשות אבחנה מבדלת שחשובה מאוד- יש פעמים כמו במקרה של OCD, דיכאון, פוסט טראומה, הפרעות שינה או בעיות רגשיות אחרות שהתסמינים שלהן יכולים להתחפש לתסמינים של הפרעות קשב- אבל הן לא. בנוסף, תרופות להפרעת קשב ממשפחת הסטימולנטים (הממריצים) כמו ריטלין, קונצרטה, אטנט וכו עלולות להגביר חרדה ולהשפיע על מצבי רוח אצל מי שיש לו כבר קשיים כאלה או נטייה לזה, ולכן זה סופר חשוב ללכת לפסיכיאטר כדי שידע איזו תרופה לרשום ולקחת את כל זה בחשבון, משהו שהנירולוג לא יכול לעשות. חשוב ללכת לפסיכיאטר שמנוסה בהפרעות קשב, כי לא כולם מנוסים בכך.

אוסיף שנפוץ מאוד לראות הפרעת קשב משולבת עם הפרעות חרדה ובמיוחד OCD. בגלל שיש נטייה להתפזרות מחשבתית ובסביבה מבחינת קשיי סדר וארגון, הרבה בעלי הפרעת קשב מרגישים שהם חייבים סביבה מאורגנת ומסודרת כדי להצליח להתרכז  אחרת זה מסיח אותם. אחרים הופכים לפרפקציוניסטים שמסתכלים על הפרטים הקטנים וחייבים לעשות דברים באופן מושלם גם אם זה מבזבז להם זמן רב והם לא מספיקים לעשות דברים כי מניסיונם הם נוטים “לחפף” ואז זה לא הולך להם טוב, כועסים עליהם וכו. לפעמים הנטייה לבדוק שוב ושוב שסגרתי ונעלתי גם מגיעה ממוסחות גבוהה מאוד וזיכרון עבודה קצר מהנורמה (מאפיינים של הפרעת קשב) ולא מחרדה שהיא הגורם הראשוני, אלא באמת לא זוכרים ומפחדים לטעות (בOCD האדם לרוב יודע שהוא כן נעל, אבל עדיין יש לו חשש ואפילו של אחוז אחד שאולי הוא טועה והוא צריך לוודא) בגלל שיש להם נטייה לשכוח לעשות דברים, ואז החרדה הופכת להיות משנית למוסחות האמיתית של הפרעת הקשב

לכן, יכול להיות ששתיהן גם יחד קיימות אצלך עם קשר סיבתי או בלעדיו (הפרעת קשב שגרמה לOCD או OCD שגורם לתסמינים שנראים כמו קש”ר, אבל זה לא קש”ר) או אחת מהן.

הטיפול המומלץ להפרעת קשב הוא שילוב של טיפול תרופתי, ואם יש פגיעה במיומנויות הניהוליות (סדר וארגון, ניהול זמן, קבלת החלטות, זכרון וכו), ולרוב יש, אז ניתן להיעזר במטפל CBT שמומחה בקש”ר, מאמן שעבר קורס לקש”ר או מרפאה בעיסוק שלמדה קורס Cog Fun. הם יתנו לך כלים להתמודד באופן תפקודי (אך זה לא עוזר לקשיי ריכוז עצמם. לכך התרופה עוזרת בכך שלמשל היא תפחית את המוסחות שלך והרעשי רקע פחות יפריעו לך- בהנחה שלא מדובר בבעיה של וויסות חושי).

דבר נוסף- אם רק הרעשים מפריעים לך ואין לך תסמינים אחרים, צריך לבדוק אם באופן כללי רעשים מפריעים לך, גם כשאת לא צריכה להתרכז במשהו? האם צלילים בעוצמה סבירה אצל אחרים גורמים לך להרגיש שהם בעוצמה חריגה וממש מפריעים לך מבחינה חושית? האם יש לך קשיים בחושים אחרים- טקסטורות, טעמים, ריחות, טמפרטורה וכו? אם כן, ייתכן שזו בעיה בוויסות חושי שהרבה פעמים מגיעה עם הפרעת קשב. מי שמאבחן ומטפל בה זה מרפאה בעיסוק.

בשורה תחתונה- אבחון מסודר אצל פסיכיאטר לאיסוף נתונים ומידע לעומק ואת ההיסטוריה שלך ושקילת טיפול רגשי ו/או תרופתי בהתאם לאבחנות. לא כדאי להזניח את זה כי,אפשר לסייע לך באופן משמעותי!

“החבר הכי טוב”- ביקורת סדרה על ילד עם חרדה חברתית

**יש מעט ספויילרים על הפרק הראשון, אבל לא באופן שלדעתי פוגע בחוויית הצפייה**
 
תארו לכם שאתם ילד בכיתה ה’ עם חרדה חברתית כל כך קשה עד שאתם מתקשים להיות בחברת ילדים אחרים, נמנעים מללכת לבית הספר ונשארים בבית בחינוך ביתי עם אבא שלכם. עכשיו הגעתם לגיל שבו כל בני גילכם הולכים לחטיבת הביניים וגם אתם רוצים להיות כמו כולם, אבל ברגע שאתם רק מתקרבים לדלת הכניסה לבניין בית הספר- אתם אחוזי אימה…
 
כך בדיוק מתחילה סדרה חמודה להפליא בשם “החבר הכי טוב” (the healing powers of dude) בנטפליקס שכביכול מיועדת לילדים, אבל לדעתי הרבה יכולים להתחבר לסדרה הזו מכל מיני זוויות. בגזרת הילדים יש את נוח- הילד בעל המראה הממוצע עם החרדה החברתית שגם ילדים ביישנים, דחויים, חסרי ביטחון עצמי, בעלי קשיים חברתיים כאלה ואחרים, ילדים שסובלים מחרדות כאלה ואחרות שיכולים להזדהות איתו; מבוגרים עם חרדה חברתית וביישנות שהיו ילדים כאלה או אפילו מתמודדים כיום עם הקושי הזה שנראה די אותו דבר; ילדים שהם כביכול רגילים וממוצעים עם ביטחון עצמי ממוצע אבל עדיין מהווים מטרה לביריונים של בית הספר, מוזרים כאלה שלא ממש מוצאים את עצמם וקלאמזיים כמו סיימון השמנמן וכהה העור שהוא הדמות הידידותית הראשונה שנוח נתקל בה כמצליח להכנס סוף סוף לבית הספר; אמארה היא הילדה האסייתית בכיסא גלגלים שהיא ישירה מאוד, לא ממש שמה על אף אחד, לפעמים קצת חסרת רגישות ולפעמים כן מצליחה להיות אמפטית, היא אינטליגנטית וחשוב לה מאוד להיות מצטיינת כבר בתחילת שנת הלימודים. כבר בתחילת הפרק הראשון נוח פוגש אותה כשהוא עומד על שביל המיועדת לנכים על כיסאות גלגלים בכניסה לבניין בית הספר, מתחיל להרגיש את החרדה עולה בו והיא מתעצמת לנוכח המחשבות שהיו לו עוד לפני כן שיש לראש שלו “צורה מוזרה”, ואז כשאמארה רוצה להכנס לבית הספר, הוא מבוהל וקפוא וחושב שאולי היא מבחינה ב”ראש המוזר שלו”, וכשהיא פונה אליו ומבקשת שיזוז, הוא הוא מרגיש מאוים ובורח לרכב של הוריו. אמארה מפרשת את התנהגותו כילד שחוסם לה את הדרך באופן חסר רגישות. בשלב מאוחר יותר, הם מצליחים להבין ששניהם טעו בפרשנות אחד של השני באותה סיטואציה והופכים לחברים.
 
יש גם את ההורים של נוח- אמא עורכת דין וקרייריסטית ואבא אומן שהקריב את חייו כדי להיות עם נוח בבית וללמד אותו. שניהם דמויות מוגזמות עם שמחת חיים קצת מוגזמת ואכפת להם מאוד מנוח. מצד שני, רואים גם את הקונפליקטים הפנימיים שלהם וביניהם בהתמודדות שלהם עם נוח שצריך בעצמו להתמודד עם החרדה החברתית שלו בבית הספר- הגנה שעוזרת אבל גם עלולה להיות מוגזמת וחונקת מהפחד שהוא לא יצליח להתמודד, הם מחזקים אותו, מנסים לרתום את האחות לעזור לו, ומצד שני הוא חושש לאכזב את הוריו אם לא יצליח להתמודד עם סיטואציות שונות שמפעילות את החרדה החברתית שלו. אחד המשפטים שהוא אומר לחבריו, זה שהוריו אמרו לו כל חמש דקות שהם גאים בו שהלך ביום שישי לבית הספר ושהם עוקבים אחריו, והיה ניכר שהוא מתבייש בזה ואולי גם חושב מה זה אומר עליו אם הוריו מרגישים צורך עז כזה לחזק אותו על כך ולשמור עליו כל כך- וכנראה שהוריו לא חשבו תמיכת היתר הזו גם פוגעת בו.
יש את האחות הקטנה, היפה, החברתית והמוצלחת עם שפע הביטחון שמנסה בדרכה לעזור לו, אבל גם להביך אותו כדרכן של אחיות קטנות.
 
נוח מתעקש להתמודד עם הפחד שלו ולהעיז ורואים איך כל יום הוא מתקדם קצת עד לרגע שהוא מצליח להכנס לכיתה מלאה בילדים. הסדרה ממחישה היטב איך כל סיטואציה פשוטה ויומיומית מתפרשת עבור נוח כמוקש בשדה מוקשים שעלול להתפוצץ בכל רגע. ההורים חוזרים על ההצעה שניתנה לו בעבר וסירב לה עד כה אך הפעם הוא מסכים- להיות מלווה על ידי כלב תמיכה רגשית- “גבר” (באנגלית Dude…) מקסים ואימפולסיבי שאנחנו זוכים גם לשמוע את המחשבות שלו בסיטואציות שונות ונוח מנסה להיעזר בו כדי להרגיש ביטחון ורוגע בסיטואציות המלחיצות.
יש את המסגרת- מנהל בית הספר ואחד המורים שמאוד לא אוהבים את “גבר” הכלב ומכשילים את נוח וכלבו עם חוקים רבים ולא היגיוניים ואת המחנכת שמנסה להיות מבינה ומכילה ושאר הילדים בבית הספר ובכיתה ואיך הם מתייחסים לנוח.
 
מה שאהבתי במיוחד בסדרה זה שמראים באופן ויזואלי מאוד את האופן שבו נוח ובעלי חרדה חברתית חווים את החרדה שלהם. צילומי המסך שצירפתי כאן מראים סיטואציה שבה נוח נכנס עם גבר לראשונה לבית הספר באופן אבסורדי כל הילדים נמשכו אליו כי התלהבו מהכלב, אבל נוח הרגיש הצפה וחרדה גבוהות כי קשה לו עם הרבה ילדים בבת אחת וראו איך הוא מדמיין אותם כמו קבוצה של זומבים. בסצינה אחת הוא שוקע ברצפה כשהוא קפוא ולא יכול לזוז ובסצינה אחרת הוא שומע פעמון אזעקה כאילו עומדת לפרוץ שריפה וכן הלאה.
 
צפיתי בינתיים בשני פרקים ואני מוקסמת. אני רואה איך היא יכולה להתאים למטופלים ילדים ומבוגרים, למשפחות שלהם, למטפלים, לילדים עם קשיים כאלה ואחרים שיש להם דמויות שקל להזדהות ולאהוב וגם לילדים “רגילים” – כל פרק בצפייה משותפת יכול לפתוח שיח שלם על נוח, על ההתמודדות שלו והאומץ שלו להתמודד עם הפחד, עם הדרכים השונות שהוא מנסה לעשות זאת, עם כל אחת מהדמויות שם ואיך שכל אחת מהן מפרשת שונה את אותה סיטואציה- ממש כמו שאני עושה בטיפול CBT, אבל רואים את זה באופן מאוד מומחש וויזואלי ומאפשר עיבוד מעמיק ונפלא.
 
אסיים בדוגמה קטנה של שיחה עם בני בן ה- 8 שאמר בפשטות גמורה על הסצינה של הילדה הנכה, אמארה ונוח- “אבל גם נוח נכה”. התפלאתי ושאלתי למה הוא חושב שהוא נכה, והוא אמר שהוא נכה ברגשות שלו כמו שהיא נכה ברגליים שלה. משהו בי קפץ והתכווץ ואמרתי שזה לא אותו דבר, אבל כשהתחלתי להסביר מה זה נכה, הבנתי שבמובן מסוים הוא צדק- אצל נוח הבעיה הרגשית שלו כל כך חזקה שהיא באמת פוגעת לו בתיפקוד, אלא שיותר קל לסביבה להיות נחמדים ולעזור לאמארה בגלל הנכות הנראית שלה, אבל לא כלפי נוח שיש לו סוג של נכות בלתי נראית. זו הייתה הזדמנות נפלאה לדבר על איך הוא פירש סיטואציות באופן שונה מילדים אחרים ולעזור לו להבין ילדים אחרים עם קשיים- למשל ההרגשה הרגשית, התחושות הפיזיות, ההתנהגות והחוויה של החרדה, האיום, הקפיאה והדופק המהיר בפחד מרופא שיניים או בדיקת דם שהוא מכיר (ולכל אחד יש פחד אחר שהוא יכול להזדהות איתו), עזרו לו להבין יותר טוב את נוח כשהוא קפא במקומו והרגיש שהוא לא יכול לזוז- משהו שלפני שעשיתי את החיבורים האלה, הוא התקשה להבין.
 
אני מקווה שתהיה עונה שניה. זו סדרה מרעננת וחשובה כל כך בעיניי על סוגיות שמטרידות ומעניינות הרבה ילדים ומשפחות והטלביזיה לא נותנת להן כלל דגש לרוב ויכולה גם לעזור להבין ולקבל את השונה.

עיצות להתמודדות עם חרדה מבדיקות דם

טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) נחשב יעיל מאוד מחקרית לטיפול בהפרעות חרדות ובחרדות בכלל. הטיפול בפוביות, כל פוביה, דומה למדי. כדאי ללכת לטיפול אם מרגישים שהחרדה כל כך גבוהה עד שנמנעים מלבצע בדיקות רפואיות הכרחיות או שוטפות. יש אנשים שלא הולכים במשך שנים לבדיקות דם או רופאי שיניים בגלל הפחד וזה עלול לפגוע ממש בבריאותם. יש אנשים שהולכים בלית ברירה רק למה שממש הכרחי וכשאין ברירה יותר- גם פה העיכוב עלול לפגוע בבריאות. הבעיה כאן שהם מרגישים סטרס גבוה מאוד במשך זמן רב לפני הבדיקה ובמהלכה, לפעמים עד כדי כך שהם מקשים על הצוות הרפואי לבצע את הבדיקה/הטיפול ולפעמים היא לא מתבצעת בכלל או בשלמותה. הסטרס גם נמשך אחרי הדקירה ולוקח זמן להירגע. יש אנשים עם פוביה ברמה כה קשה עד שכבר בבוקר לפני הבדיקה ולאורך כל הדרך הם ממש בהתקף חרדה קשה עם בכי ותחושת מוצפות גבוהה.
חשוב מאוד לטפל בפוביה ברמות כאלה על מנת שהבריאות לא תיפגע (בפוביות אחרות כמו גבהים, חושך, ג’וקים, טיסות וכו- בד”כ אין השלכות מהותיות על החיים או פגיעה בבריאות, להבדיל מפוביה דנטלית מרופאי שיניים או ממחטים).

להמשיך לקרוא

חרדת כישלון

כמה פעמים אמרת לעצמך שנמאס לך מזה שאת דורכת במקום, שאת כבויה, שהעתיד שלך שחור ולא משנה מה תעשי- את תיכשלי?
כי בכל פעם שניסית- נכשלת. אולי ניסית פעם אחת וזה גרם לך לכוויה ולא ניסית שוב. אולי ניסית פעמיים- שלוש או עשר ואז החלטת שלא עוד.
את רואה אנשים אחרים מצליחים במקומות שנכשלת, את מסתכלת עליהם בערגה, בקנאה… למה לא מגיע גם לך?!

את נשארת תקועה בעבודה שאת לא אוהבת כי את לא מצליחה לעבור ראיונות עבודה או שלא חוזרים אלייך כשאת שולחת קורות חיים. טוב, זה ברור. את לא מספיק מוכשרת, לא מספיק מנוסה, לא מספיק יפה, לא מספיק משכילה…
את יוצאת לדייטים ובכל פעם מחדש מתאכזבת כי את נופלת על דייטים גרועים שמורידים לך את המצברוח והמוטיבציה, אז את פשוט מחליטה לא לצאת יותר, כי מה הטעם. כולם $#%1 (או שאת חושבת שאת לא מספיק שווה…).
את לא ניגשת לטסט כי כבר נכשלת בשניים או שלושה ואת ממש לא רוצה לקבל את ה”נכשל” מהבוחן שוב. מה הטעם? את פשוט גרועה ואת אף פעם לא תצליחי לעבור…

וכל כישלון כזה מוריד אותך למטה.
זה מדכא אותך.
זה מכניס אותך לסטרס.
מעלה לך את מפלס החרדה.
זה מייאש אותך.
הביטחון העצמי שלך הולך ונרמס.

ואת? את ממש לא רוצה להרגיש את כל האיכסה הזה, אז ברור ש… הדבר הכי טוב זה… עם כל המשא הזה של הכישלונות על הגב שלך- פשוט להימנע ולא לנסות יותר. הרי אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא כישלון אחד גדול כל הזמן, נכון?

וכישלונות זה באמת דבר שמוריד. זה אנושי. זה טבעי.
גם כשאני נכשלת ודברים לא הולכים לי כמו שאני רוצה- אני מתבאסת.
זה בסדר גמור.
הבעיה היא כשאנחנו מכלילים את הניסיונות הלא מוצלחים שלנו על כל ניסיון עתידי שהוא- “מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש”.
הבעיה היא…
שכשאנחנו לא מנסים ולא מתמודדים אלא נמנעים מעשייה, אנחנו אומנם לא פוגשים את הטעם המר של הכישלון- אבל גם לא מאפשרים לעצמנו לטעום את הטעם המתוק של ההצלחה.
ככל שנמנע יותר מאימת הכישלון- כך הוא ירגיש לנו כמו משהו מאיים, מפחיד ונוראי שיחסל אותנו כליל ולא נוכל לעמוד בזה.

אז אם את מרגישה ככה (או אתה…), את מוזמנת לפנות אליי.
אנחנו נגלה ביחד מה המחשבות שגורמות לך לא להאמין בעצמך, נאתגר אותן, ננסה להבין למה לא הצלחת ומה אפשר לנסות לשנות כדי להגדיל את הסיכויים שתצליחי, אנחנו נלמד ביחד להסתכל על הכישלונות ועל הפחד שמא תיכשלי באומץ, להסתכל לפחד בעיניים ולהבין שכדי לצמוח ולהצליח, אנחנו חייבים לנסות וחייבים להיכשל.
מהכישלונות שלנו אנחנו לומדים הכי הרבה, ופשוט אי אפשר להצליח בלי להיכשל.
ובכלל… כישלונות זה לא דבר נוראי ולא סוף העולם.
בדיוק כמו אותו תינוק שלומד לראשונה ללכת והוא חייב ליפול וללכת עקום ולחשב כל צעד עד שהוא ילמד ללכת טוב ובמהירות באופן טבעי ואוטומטי. תארו לכן שאחרי פעם או פעמיים שהוא ייפול הוא לא ירצה יותר לעמוד על רגליו ולצעוד?

אני יודעת שאת אולי מהנהנת בהסכמה, כן, הכל נראה הגיוני. בראש את מבינה את זה, אבל הלב שלך אומר אחרת.
ברור. זה לא פשוט.
לכן אני פה. כדי לעזור לך בנקודת המפגש הזו שהלב שלך נלחם בהיגיון…

ראיית עולם אופקית- אדלר (חלק ב’)

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על אדלר ועל מושג הראייה האנכית שלו- הוא טען שאנשים נוהגים לראות את העולם ואת האנשים סביבם בצורה של סולם שבו הם ממוקמים בשלב מסוים ושאר האנשים בשלבים מעליהם ומתחתיהם ואנחנו נמצאים כל הזמן בהשוואה מתמדת בינינו לאחרים- מי יותר מוצלח מאיתנו ומי פחות. הסולם יכול להיות “ציון כללי” של “השווי” שלנו ויכול להיות בתחומים מסויימים שחשובים לנו או שחשובים בחברה שבה אנו חיים (או שאנחנו חושבים שהם חשובים) כמו: משכורת, נכסים, יופי, האם אנחנו בזוגיות ואיזה בן זוג “שווה” יש לנו, העיסוק שלנו, הציונים שלנו, כמה חברים יש לנו, אינטליגנציה וכדומה ויכול להיות ספציפית בתחום המומחיות שלנו, בספורט שבו אנו עוסקים, תחביב וכו.

לדרך הסתכלות זו שהיא אנושית וטבעית יש חסרונות רבים שאותם מניתי בהרחבה בפוסט הקודם, בין השאר זה גורם לתסכול עמוק מכך שאנחנו לא טובים מספיק, שתמיד יהיו כאלה שטובים מאיתנו, שאנו לא עומדים בסטנדרטים של החברה, של עצמנו, של אנשים שחשובים שלנו (ואפילו אנשים שלא חשובים לנו, כולל זרים מוחלטים) וגם לא נצליח. אנחנו במרדף מתמיד ולא מרוצים ממה שהשגנו עד כה. אנחנו פחות נראה את מי שאנחנו “יותר” ממנו ויותר נראה את מי שאנחנו “פחות” ממנו. אנחנו חושבים שזו ראיית עולם טובה שמדרבנת אותנו לאתגר את עצמנו ולהתעלות מעל עצמנו, מה שנקרא- “קנאת סופרים תרבה חוכמה”, אבל לרוב, כאמור, התוצאה יכולה להיות שלילית ואף הרסנית, מכבה ומנמיכה.

יש לציין שבעבודתי עם מטופלים רבים עם חרדה חברתית, אני רואה איך ראיית העולם האנכית הזו מאוד נוכחת וברורה אצלם, הרבה יותר מאנשים אחרים בגלל שדפוסי החשיבה שלהם מאוד מאופיינים בהשוואה בלתי פוסקת לסביבה, שיפוטיות עזה כלפי עצמם והם בטוחים שגם הסביבה שופטת אותם. לכן, אני לעיתים קרובות מספרת על התיאוריה הזו כדי להסביר להם מה אחד ההסברים האפשריים לתפיסה הזו שלהם.

אדלר הציע פתרון לסוגייה: ראיית עולם אופקית.
הוא אומר שאנחנו צריכים להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים ולסטנדרטים לא אפשריים ולהתחיל להשוות את עצמנו לעצמנו. כך אנחנו גם מציבים לעצמנו מטרות ריאליות יותר שאפשר לעמוד בהן, אנחנו נרגיש טוב עם זה שאנחנו מצליחים להגיע להישגים ואנחנו מאתגרים את עצמנו ומדרבנים את עצמנו.
זה דומה יותר למסלול ריצה של אדם שלא רגיל לרוץ והוא לא בכושר והוא רץ 2 קילומטר ב-7 דקות. במקום להתבעס שהחברים שלו עושים את זה ב- 5 או 6 דקות ואלוף אולימפי עושה את זה בהרבה פחות ואז הוא חושב שאין טעם לרוץ והוא לא ישתפר- לאתגר את עצמו בכל כמה ריצות לרוץ מהר יותר בחצי דקה עד שעם הזמן הוא יוכל להגיע להישג הטוב ביותר *לפי היכולות שלו*.
כשאני לא טובה במתמטיקה ואני מקבלת 60, אני לא אשווה את עצמי למצטיינים של הכיתה שקיבלו 90 ומעלה ואפילו לא לממוצע הכיתתי של 80. אני מכירה ביכולות שלי שהן לא טובות במתמטיקה, אני עדיין לא רוצה להסתפק בעובר בקושי, אז אני מציבה לעצמי מטרה לתרגל וללמוד ולקבל 70 ולהיות מרוצה מזה מתוך הבנה שאני לא יכולה לקבל 80 ויותר- וזה בסדר. כשאשפר את הציון- אני ארגיש טוב עם עצמי כי שיפרתי אותו *ביחס לעצמי*.

זוהי ראיית עולם הרבה יותר חיובית, בריאה, מדרבנת וממלאת. גם בסיום טיפול אנחנו מסתכלים על איפה המטופל היה בתחילת הטיפול ואיפה הוא היום, בסוף התהליך. אנחנו משווים אותו ואת הישגיו למצב שבו היה אז ולא לאדם שלא היה צריך מעולם טיפול בבעיה הזו, כי אז אותו אדם עלול לא להכיר בהישגים היפים שלו ובהצלחות שלו כי הוא משווה את עצמו לאנשים שהוא לא יכול להיות כמוהם או שזה ידרוש ממנו מחירים גבוהים מידי.
מה אתם חושבים?

בתמונה: מתמודד פאראולימפי (אולימפיאדה לבעלי נכויות) שאני מקווה שהוא לא משווה את עצמו למתמודד באולימפיאדה הרגילה, אבל עדיין משווה את עצמו למתמודדים עם קשיים דומים לשלו.
זו כבר התקדמות