השבוע נגמרה חופשת סמסטר, בשבוע הבא מתחיל סמסטר ב’ של שנה א’ של תואר שני.
תקופת המבחנים הראשונה שלי אי פעם בתואר כלשהו או לימודים כלשהם (יש לי עוד שני תארים ראשונים ופסיכותרפיה) שאני מאובחנת, עם תרופה להפרעת קשב ועם כלים איך ללמוד כמו שצריך.
אני בת 36. מאובחנת בסך הכל שנתיים וחצי.
אני מסתכלת על הציונים הסופיים שלי שפורסמו השבוע, ובא לי לבכות.
בחיים לא היו לי כאלה ציונים יפים וגבוהים.
בחיים לא למדתי כל כך הרבה ויעיל כמו שלמדתי בחופשת הסמסטר הזאת.
אני כבר הרבה שנים תופסת את עצמי כאדם אינטליגנט, סקרן, אוהב ללמוד- באופן פורמאלי ובלתי פורמאלי, אבל לימודים אף פעם לא היו לי קלים. שנאתי ללמוד בפסיכומטרי, לא הייתי מסוגלת לשנן אף פעם, בתאריכים ושמות תמיד הייתי גרועה.
למדתי לסמוך על זה שאני באה כמו חנונית מצויה כל שיעור (מהיסודי ועד היום כמעט ולא הברזתי), יושבת תמיד בשורה הראשונה, שואלת המון שאלות כי החומר באמת מעניין אותי (בעיה אם לא…), ואז החומר נחרט יותר טוב בראש ואני הסתמכתי יותר על הבנת החומר מאשר על שינון.
תמיד רשמתי ואחר כך הקלדתי בשיעור ולא הבנתי שזה מה שעוזר לי להבין ולזכור את החומר טוב יותר, לעבד אותו וגם להתרכז. אם לא הייתי מגיעה לשיעור ולוקחת חומר ממישהו אחר, זה היה די גרוע כי הבנתי פחות טוב. היום אני מבינה שאם אני לא רושמת- אני לא זוכרת ופחות מרוכזת, וזה נכון לגבי כל דבר- מהרצאה, דרך ישיבת צוות, הדרכה או טיפול. משהו בפעולת הכתיבה ממקד אותי ועוזר לי.
תמיד שיגע אותי שהייתי נותנת לאחרים בכיתה שהבריזו את החומר שלי, והם יודעים ללמוד או שיש להם זיכרון מעולה- והם מצליחים להוציא ציון יותר טוב ממני.
כשהיו עבודות או מבחנים עם חומר פתוח כי אלו שאלות של הבנה- כולם התבאסו, ואני פרחתי- התנסחתי נפלא, לא הייתי צריכה לזכור כלום והפגנתי הבנה וידע.
אני מאוד פחדתי לקראת התואר הראשון שלי.
ברמה שכשהבנתי שצריך ממוצע 70 כדי לעבור לשנה ב, פחדתי שאני לא אצליח. אני והבגרות הבינונית שלי והפסיכומטרי המעפן שלי (הלכתי לקורס, אבל כמעט ולא תירגלתי בבית). התואר הראשון שלי היה חוויה מתקנת. משהו בללמוד בגיל בוגר יותר, ללמוד משהו שאני אוהבת, שממלא אותי, שהוא לא מטלה מעצבנת, מעייפת ומשעממת, שהייתה לי מטרה- זה עזר. קיבלתי ממוצע גבוה הרבה יותר ולא האמנתי. מזה שלא האמנתי בעצמי- התחלתי לפתח תחושת מסוגלות עצמית ביכולת הלמידה שלי.
ועדיין, למרות כל המאמצים שלי בכל תואר, הוצאתי ממוצעים טובים, אבל הייתה הרגשה של עייפות החומר, שחיקה, קריעה, קושי מטורף ומלחמה עם עצמי כל הזמן.
וכן, זה אולי נשמע כמו המעצבנים האלה שמקבלים 95 ומתבאסים למה לא קיבלו 100- אבל הייתי מאוד מתוסכלת מזה שאני באה לכל השיעורים, חורשת, מבינה, בולטת בכיתה- ובמבחן מוציאה איזה 80-85 שלא משקף את רמת הידע שלי. תחושת ה”פוטנציאל הלא ממומש” שנאמר לי בתיכון ולפני זה- והיה לגמרי נכון, ליווה אותי גם באקדמיה. מן הרגשה מעצבנת כזו שאני חושבת שאני יכולה יותר- ואני פשוט לא מצליחה לממש את היכולות שלי.
והנה, עכשיו אני מרגישה על הבשר שלי מה היה לי חסר כל הזמן הזה.
לפני כמה שבועות היו לי מבחנים בשיטות מחקר ובסטטיסטיקה. כל הסמסטר פחדתי מהם. זה היה סרט האימה שלי, ממש. במיוחד בסטטיסטיקה. הייתי מוצאת את עצמי בסטרס לא נורמלי כשניסיתי למלא את המטלות ולא הבנתי כלום. כשלמדתי למבחן הגעתי עד כדי בכי של ייאוש ותסכול. אני ומתמטיקה תמיד היינו אויבים. רק רציתי לעבור. זכרתי איך בתואר הראשון שלי נכשלתי ונאלצתי לעשות קורס חוזר וקורס קיץ ועברתי הכל בקושי… מה שניחם אותי זה שהפעם לא היו כמעט חישובים והכל היה תיאורטי, שזה נסבל. המבחן היה ממש קשה והתאמצתי בו בטירוף.
לפני שבוע הגיעו הציונים. ממש לא הרבה זמן לפני מועד ב’, שהייתי בטוחה שאני הולכת לעשות אם אני נכשלת. פתחתי בחשש רב את האתר.
ראיתי את הציון והתחלתי לבכות בטירוף.
96.
לא האמנתי. חשבתי שאולי נפלה טעות.
הבכי היה משתי סיבות:
הקלה מטורפת, סיפוק, אושר ותחושת מסוגלות אדירה שלא הכרתי בהקשר הזה.
תסכול מטורף על כל השנים האלה שנלחמתי בשיניים, נכשלתי, עברתי בקושי וקיבלתי ציונים שלא תואמים את היכולות שלי, שגרמו לי לא להאמין בעצמי, שמנעו ממני ללמוד את מה שרציתי ואני עשיתי המון מעקפים בגלל זה. הצלחתי לפצות עם מוטיבציה אדירה לרכוש מקצוע שבו אוכל לעשות את מה שרציתי לעשות- לטפל, הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו שאני רוצה ומסוגלת.
אחרי שנרגעתי, המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש, זה שזה שיעור חשוב מאוד שהייתי צריכה ללמוד, כדי להבין עוד יותר לעומק מה קורה למטופלים שלי שכבר הספקתי לשכוח וכמה שזה מבחינתי הייעוד שלי- לעזור לאנשים גם להצליח.
כי בפנים יש את התחושה המגעילה הזו, שגם אם מבחוץ רואים סטודנטית עם ציונים טובים ותארים, אף אחד לא באמת יודע כמה דם, יזע ודמעות הגרתי בדרך לשם, ושזה שלמישהו יש את זה, זה עוד לא אומר שאין לו הפרעת קשב וריכוז. שההרגשה הזו שאני לא מממש את היכולות שלי יכולה להיות גם למי שלא סיים את התיכון וגם למי שיש לו דוקטורט (או מנסה להשיג).
אז כל החפירה הזו… היא רק כדי לעודד אתכן, לשתף אתכן באופוריה שאני מרגישה כבר שבוע ולא מצליחה להוציא והייתי צריכה לפרוק, להראות לכן שאפשר ושאף פעם לא מאוחר לקבל אבחנה, לקבל טיפול, לקבל עזרה, ללמוד, להתקדם ולהשיג חלומות.
אף פעם לא מאוחר מידי לשנות את החשיבה, ההרגלים, ללמוד להאמין בעצמך, להכיר את היכולות שלך ולשייף את היהלום שבך.
שמה שהיה- מת. אי אפשר שלא להתאבל על העבר. אני רואה ומאמינה שזה חלק ממה שעובר על רוב האנשים שפתאום מאובחנים בגיל מבוגר, אבל גם להבין שיש אור בעתיד ויש תקווה 🙂
בתמונה:
תמונה הומוריסטית שלי בזמן הלמידה למבחן בסטטיסטיקה שפורסמה בפרופיל האישי שלי כדרך להתמודד עם הסטרס (ואולי גם קצת כדי להתעסק במשהו שהוא לא ללמוד…)- הומור הוא מנגנון התמודדות נפלא וגם מאפיין הרבה אנשים עם הפרעות קשב וריכוז 🙂
