דסטין הופמן ידע בגיל צעיר שהוא רוצה ללמוד אומנויות ולמד מוזיקה בקונסרבטוריון למוזיקה. הוא רצה להיות פסנתרן קלאסי לאחר שלמד זאת במהלך רוב נעוריו ובקולג’.
כשסיים את התיכון, נרשם ללימודי רפואה, לקח קורס משחק כי הוא חשב שזה יהיה קל, נתפס ב”חיידק המשחק” ופרש מהלימודים. דודתו הזהירה אותו שהוא לא יכול להיות שחקן כי הוא לא נאה מספיק.
הוא טען שבדיעבד הבין שהוא לא היה מוכשר במוזיקה “כי לא הייתה לי אוזן”. הופמן למד משחק ובעשור הבא עבד בעבודות מזדמנות ונאבק כדי לקבל תפקידי משחק. לאחר שקיבל את התפקיד הגדול הראשון שלו שהפך אותו לכוכב, הוא יצר שינוי משמעותי בעולם הקולנוע ובפן החברתי של “זן חדש של שחקנים” ששינה את התפיסה של אנשים לגבי איך שחקנים צריכים להיראות ולאט לאט סלל את דרכו כשחקן אופי מגוון.
קפיצות בין תחומי עיסוק ולימודים שונים בשל חוסר מיקוד תעסוקתי מאפיינות גם הן בעלי הפרעת קשב רבים.
גם התחושה המתמדת שלא מגיע להם להצליח, קושי להכיר בהצלחות שלהם וביקורת עצמית קשה ומתמדת שותפה לרבים מבעלי הפרעת קשב בגלל היסטוריה ארוכה של כשלונות וביקורות. פעמים רבות זה מוביל לערך עצמי נמוך, חרדות מהצלחה (“הצלחתי במזל”, “זה מיקרי, אבל אני מהר מאוד אכשל שוב”) ודיכאון (“אני אף פעם לא אצליח להיות כמו כולם”, “אני תמיד אכשל ואתקשה”.
חלק מהטיפול שלי בבעלי ADHD הוא לא רק בהתמודדות עם הקשיים באמצעות אסטרטגיות, אלא גם הכרה בהצלחות, השגת הצלחות קטנות והתמודדות עם הטיות החשיבה השליליות שמתמקדות ברע ומתעלמות או מקטינות את הטוב, מה שמשפיע גם על אופן ההתמודדות במציאות.
אם גם אתם מוצאים את עצמכם מזדהים עם הופמן ועם מה שרשמתי ואתם מעוניינים בעזרה, אתם מוזמנים לפנות אליי בשמחה (אני מזכירה לכל מי שפונה אליי מידי פעם שאני מטפלת רק במבוגרים ולא בנוער…).
