שאלה
אני אומרת לבן זוגי כל הזמן להוציא את הזבל. הוא גם ככה לא עושה יותר מידי בבית. בסדר, אני מבינה שהוא עובד הרבה שעות, אבל גם אני עובדת קשה ועם הילדים ואני לא מוכנה להרגיש משרתת של אף אחד. בסך הכל לזרוק את הזבל. מה הסיפור שלו!?! זה מרגיש לי כאילו שהוא מזלזל בי ולא אכפת לו מהבית ולא אכפת לו ממני ומזה שאני מתעצבנת! מה עושים?
תשובה
אני אענה לך מנקודת מבט סיביטיסטית. הרבה חושבים שהגישה הטיפולית הזו מתאימה רק לבעיות נפשיות כמו דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה וכו. למעשה, בעיניי הגישה הזו יכולה להועיל לכל אדם ולכל בעיה שהיא כי היא קשורה בתפיסת עולם ובהטיות חשיבה שכולנו סובלים מהן ברמות ובעוצמות שונות.
אם, לדוגמה, היית באה אליי לטיפול בגין הבעיה הזו, אז היינו בודקות במהלך הטיפול מה המחשבות שמתעוררות בך כשהוא לא זורק את הזבל למרות שביקשת ממנו פעמים רבות, מה את מרגישה ואיך את מגיבה. אנחנו גם נבדוק את האמונות העמוקות שלך שגורמות למחשבות האוטומטיות שלך לקפוץ. אני יכולה להעריך שמדובר באחת מטעויות החשיבה הכי קשות ונפוצות שיש שנקראת “חייביזם”. זו תפיסה שאומרת שאני, אחרים או משהו בעולם “חייב/צריך/אסור” שיהיה.
סביר להניח שהמחשבות האוטומטיות שלך הן משהו כמו: “בעלי חייב לעזור בבית. אם הוא לא עוזר בבית, אז לא אכפת לו ממני ולא אכפת לו ממה שאני מבקשת. הוא מזלזל בי. זה מכעיס אותי מאוד. אני לא משרתת שלו ואני לא מוכנה לעשות הכל בבית. הוא אף פעם לא עוזר לי. תמיד אני עושה הכל. אם הוא היה בן זוג טוב, הוא היה מתאמץ לבדוק ולזכור ולעשות את הכל גם בלי שאני אבקש, כי זה מה שבן זוג אוהב וטוב צריך לעשות”.
ברגע שיש לי התנייה כזו חזקה והיא משתלבת בציפייה לא ריאלית- זה נדון לכישלון, תסכול, ריבים, כעס, שינאה וכו. אין לנו שליטה על אחרים ועל התנהגותם, והרבה פעמים יש לנו בקושי שליטה על עצמנו. לנו קשה כל כך לשנות ולהשתנות- אבל אנחנו מצפים מעצמנו לעשות דברים בלתי אפשריים או היגיוניים וגם מהסביבה.
התשובה לכך היא לא לומר: “אז לא אכפת לי שהוא לא יזרוק את הזבל וזה לא מפריע לי”, כי זה לא באמת ריאלי ולא הגיוני לצפות לדבר כזה אם זה מפריע לי כל כך. אנשים חושבים ש”תיקון מחשבות” בCBT זה לחשוב על מחשבות טובות וחיוביות, אבל זה לא נכון וזה יגרום להם להרגיש שהם משקרים לעצמם, ולכן זה לא יעבוד. החיים הם לא באמת דבש, וכמו שהוא לא הכל רע- גם לא הכל טוב.
המטרה שלי היא למצוא פיתרון ביניים כלשהו שיפחית את הקיצוניות הלא ריאליסטית של אופן החשיבה שלי.
לדוגמה:
- להשלים עם זה שהוא לא עושה את זה ולחפש פיתרון אחר. למשל- בן הזוג שלי הסכים לעשות את זה, אבל תמיד שכח. הבנתי שלכעוס עליו שהוא שוכח כל הזמן זה לא נכון, אז במקום להתמרמר שזו אחריותו- למדתי לקשור את השקית ולשים ליד דלת הכניסה ואז הוא התחיל לזרוק בקביעות ונפתרה הבעיה. כאן בעצם קיבלתי והבנתי את הקושי שלו לזכור, הבנתי שזה לא מתוך חוסר אכפתיות או לעשות לי “דווקא” וחשבתי על פיתרון שיסייע לו. זה אולי לא מושלם כמו שהייתי רוצה- שייזום לבדוק בעצמו מתי השקית מלאה ויזרוק לפי הצורך, אבל מצאתי פיתרון “טוב דיו”. אופציה אחרת שייקח על עצמו מטלה אחרת שיותר קל/נוח לו לעשות כדי שלא אגיד אי שיוויון.
- להבין שאין פיתרון ואני לוקחת את זה על עצמי כי אי אפשר לשנות את זה וניסיתי הכל ולשחרר.
- לומר לעצמי משפט פחות נוקשה. במקום: “הוא חייב לזרוק את הזבל”, לומר: “הייתי מעדיפה שהוא יזרוק את הזבל”. כאן אני בעצם מביעה רצון אמיתי לזה שהוא יבצע את הפעולה, אני לא מוותרת על הרצון, אני לא מתפשרת על הרצון- אבל אני מביעה אותו באופן של העדפה ולא צורך. בכך, אם הוא מבצע זאת- אני שמחה. ואם לא- אז אני אהיה עם זה בסדר, כי זה לא “חייב לקרות”.
על זה הטיפול נסוב- להגמיש את החשיבה ולהצליח לראות את התפיסה שלי את עצמי (או כל דבר אחר שאני תופסת באור שלילי וקיצוני) באופן מתון וריאליסטי יותר, כלומר על רצף, על הרבה גוונים של אפור, לקבל את זה שאין תשובות חד משמעיות או שייתכנו כמה תשובות וכולן בסדר ברמות שונות.
כמובן שמדובר פה במשהו קטן שפישטתי מאוד כדי להבין את העקרונות של הטיפול, אבל בפועל מדובר במשהו מורכב יותר שמצריך הרבה פעמים העמקה ותירגול רב.