“החבר הכי טוב”- ביקורת סדרה על ילד עם חרדה חברתית

**יש מעט ספויילרים על הפרק הראשון, אבל לא באופן שלדעתי פוגע בחוויית הצפייה**
 
תארו לכם שאתם ילד בכיתה ה’ עם חרדה חברתית כל כך קשה עד שאתם מתקשים להיות בחברת ילדים אחרים, נמנעים מללכת לבית הספר ונשארים בבית בחינוך ביתי עם אבא שלכם. עכשיו הגעתם לגיל שבו כל בני גילכם הולכים לחטיבת הביניים וגם אתם רוצים להיות כמו כולם, אבל ברגע שאתם רק מתקרבים לדלת הכניסה לבניין בית הספר- אתם אחוזי אימה…
 
כך בדיוק מתחילה סדרה חמודה להפליא בשם “החבר הכי טוב” (the healing powers of dude) בנטפליקס שכביכול מיועדת לילדים, אבל לדעתי הרבה יכולים להתחבר לסדרה הזו מכל מיני זוויות. בגזרת הילדים יש את נוח- הילד בעל המראה הממוצע עם החרדה החברתית שגם ילדים ביישנים, דחויים, חסרי ביטחון עצמי, בעלי קשיים חברתיים כאלה ואחרים, ילדים שסובלים מחרדות כאלה ואחרות שיכולים להזדהות איתו; מבוגרים עם חרדה חברתית וביישנות שהיו ילדים כאלה או אפילו מתמודדים כיום עם הקושי הזה שנראה די אותו דבר; ילדים שהם כביכול רגילים וממוצעים עם ביטחון עצמי ממוצע אבל עדיין מהווים מטרה לביריונים של בית הספר, מוזרים כאלה שלא ממש מוצאים את עצמם וקלאמזיים כמו סיימון השמנמן וכהה העור שהוא הדמות הידידותית הראשונה שנוח נתקל בה כמצליח להכנס סוף סוף לבית הספר; אמארה היא הילדה האסייתית בכיסא גלגלים שהיא ישירה מאוד, לא ממש שמה על אף אחד, לפעמים קצת חסרת רגישות ולפעמים כן מצליחה להיות אמפטית, היא אינטליגנטית וחשוב לה מאוד להיות מצטיינת כבר בתחילת שנת הלימודים. כבר בתחילת הפרק הראשון נוח פוגש אותה כשהוא עומד על שביל המיועדת לנכים על כיסאות גלגלים בכניסה לבניין בית הספר, מתחיל להרגיש את החרדה עולה בו והיא מתעצמת לנוכח המחשבות שהיו לו עוד לפני כן שיש לראש שלו “צורה מוזרה”, ואז כשאמארה רוצה להכנס לבית הספר, הוא מבוהל וקפוא וחושב שאולי היא מבחינה ב”ראש המוזר שלו”, וכשהיא פונה אליו ומבקשת שיזוז, הוא הוא מרגיש מאוים ובורח לרכב של הוריו. אמארה מפרשת את התנהגותו כילד שחוסם לה את הדרך באופן חסר רגישות. בשלב מאוחר יותר, הם מצליחים להבין ששניהם טעו בפרשנות אחד של השני באותה סיטואציה והופכים לחברים.
 
יש גם את ההורים של נוח- אמא עורכת דין וקרייריסטית ואבא אומן שהקריב את חייו כדי להיות עם נוח בבית וללמד אותו. שניהם דמויות מוגזמות עם שמחת חיים קצת מוגזמת ואכפת להם מאוד מנוח. מצד שני, רואים גם את הקונפליקטים הפנימיים שלהם וביניהם בהתמודדות שלהם עם נוח שצריך בעצמו להתמודד עם החרדה החברתית שלו בבית הספר- הגנה שעוזרת אבל גם עלולה להיות מוגזמת וחונקת מהפחד שהוא לא יצליח להתמודד, הם מחזקים אותו, מנסים לרתום את האחות לעזור לו, ומצד שני הוא חושש לאכזב את הוריו אם לא יצליח להתמודד עם סיטואציות שונות שמפעילות את החרדה החברתית שלו. אחד המשפטים שהוא אומר לחבריו, זה שהוריו אמרו לו כל חמש דקות שהם גאים בו שהלך ביום שישי לבית הספר ושהם עוקבים אחריו, והיה ניכר שהוא מתבייש בזה ואולי גם חושב מה זה אומר עליו אם הוריו מרגישים צורך עז כזה לחזק אותו על כך ולשמור עליו כל כך- וכנראה שהוריו לא חשבו תמיכת היתר הזו גם פוגעת בו.
יש את האחות הקטנה, היפה, החברתית והמוצלחת עם שפע הביטחון שמנסה בדרכה לעזור לו, אבל גם להביך אותו כדרכן של אחיות קטנות.
 
נוח מתעקש להתמודד עם הפחד שלו ולהעיז ורואים איך כל יום הוא מתקדם קצת עד לרגע שהוא מצליח להכנס לכיתה מלאה בילדים. הסדרה ממחישה היטב איך כל סיטואציה פשוטה ויומיומית מתפרשת עבור נוח כמוקש בשדה מוקשים שעלול להתפוצץ בכל רגע. ההורים חוזרים על ההצעה שניתנה לו בעבר וסירב לה עד כה אך הפעם הוא מסכים- להיות מלווה על ידי כלב תמיכה רגשית- “גבר” (באנגלית Dude…) מקסים ואימפולסיבי שאנחנו זוכים גם לשמוע את המחשבות שלו בסיטואציות שונות ונוח מנסה להיעזר בו כדי להרגיש ביטחון ורוגע בסיטואציות המלחיצות.
יש את המסגרת- מנהל בית הספר ואחד המורים שמאוד לא אוהבים את “גבר” הכלב ומכשילים את נוח וכלבו עם חוקים רבים ולא היגיוניים ואת המחנכת שמנסה להיות מבינה ומכילה ושאר הילדים בבית הספר ובכיתה ואיך הם מתייחסים לנוח.
 
מה שאהבתי במיוחד בסדרה זה שמראים באופן ויזואלי מאוד את האופן שבו נוח ובעלי חרדה חברתית חווים את החרדה שלהם. צילומי המסך שצירפתי כאן מראים סיטואציה שבה נוח נכנס עם גבר לראשונה לבית הספר באופן אבסורדי כל הילדים נמשכו אליו כי התלהבו מהכלב, אבל נוח הרגיש הצפה וחרדה גבוהות כי קשה לו עם הרבה ילדים בבת אחת וראו איך הוא מדמיין אותם כמו קבוצה של זומבים. בסצינה אחת הוא שוקע ברצפה כשהוא קפוא ולא יכול לזוז ובסצינה אחרת הוא שומע פעמון אזעקה כאילו עומדת לפרוץ שריפה וכן הלאה.
 
צפיתי בינתיים בשני פרקים ואני מוקסמת. אני רואה איך היא יכולה להתאים למטופלים ילדים ומבוגרים, למשפחות שלהם, למטפלים, לילדים עם קשיים כאלה ואחרים שיש להם דמויות שקל להזדהות ולאהוב וגם לילדים “רגילים” – כל פרק בצפייה משותפת יכול לפתוח שיח שלם על נוח, על ההתמודדות שלו והאומץ שלו להתמודד עם הפחד, עם הדרכים השונות שהוא מנסה לעשות זאת, עם כל אחת מהדמויות שם ואיך שכל אחת מהן מפרשת שונה את אותה סיטואציה- ממש כמו שאני עושה בטיפול CBT, אבל רואים את זה באופן מאוד מומחש וויזואלי ומאפשר עיבוד מעמיק ונפלא.
 
אסיים בדוגמה קטנה של שיחה עם בני בן ה- 8 שאמר בפשטות גמורה על הסצינה של הילדה הנכה, אמארה ונוח- “אבל גם נוח נכה”. התפלאתי ושאלתי למה הוא חושב שהוא נכה, והוא אמר שהוא נכה ברגשות שלו כמו שהיא נכה ברגליים שלה. משהו בי קפץ והתכווץ ואמרתי שזה לא אותו דבר, אבל כשהתחלתי להסביר מה זה נכה, הבנתי שבמובן מסוים הוא צדק- אצל נוח הבעיה הרגשית שלו כל כך חזקה שהיא באמת פוגעת לו בתיפקוד, אלא שיותר קל לסביבה להיות נחמדים ולעזור לאמארה בגלל הנכות הנראית שלה, אבל לא כלפי נוח שיש לו סוג של נכות בלתי נראית. זו הייתה הזדמנות נפלאה לדבר על איך הוא פירש סיטואציות באופן שונה מילדים אחרים ולעזור לו להבין ילדים אחרים עם קשיים- למשל ההרגשה הרגשית, התחושות הפיזיות, ההתנהגות והחוויה של החרדה, האיום, הקפיאה והדופק המהיר בפחד מרופא שיניים או בדיקת דם שהוא מכיר (ולכל אחד יש פחד אחר שהוא יכול להזדהות איתו), עזרו לו להבין יותר טוב את נוח כשהוא קפא במקומו והרגיש שהוא לא יכול לזוז- משהו שלפני שעשיתי את החיבורים האלה, הוא התקשה להבין.
 
אני מקווה שתהיה עונה שניה. זו סדרה מרעננת וחשובה כל כך בעיניי על סוגיות שמטרידות ומעניינות הרבה ילדים ומשפחות והטלביזיה לא נותנת להן כלל דגש לרוב ויכולה גם לעזור להבין ולקבל את השונה.

דיכאון

טיפול בדיכאון

למאמר על הגורמים, תסמינים ואיבחון דיכאון לחצו כאן

יש לציין שכדאי לעשות בדיקות דם ובדיקות רפואיות שונות לפי המלצת רופא המשפחה או הפסיכיאטר המטפל כדי לשלול שבגלל זה יש תסמינים שנראים כמו דיכאון, אבל הם לא, והם ייפתרו בקלות ברגע שיטפלו במקור הבעיה

בדיכאון מטפלים בכמה דרכים:

  1. טיפול תרופתי שנועד לסייע לאזן את הפעילות במוח של הנירוטרנסמיטורים (מעבירים עצביים)  בכך שהן חוסמות או מעכבות את הקליטה שלהם בנירון (תא עצב) השולח או הקולט. הטיפול התרופתי הוא יעיל וישנן תרופות שגם רופא משפחה יכול לרשום. החיסרון של התרופות הללו הוא שלוקח להן כ-3 שבועות עד חודש וחצי להשפיע באופן מיטבי על האדם ולעיתים לוקח זמן בניסוי וטעיה עד שמוצאים את התוכנית הטיפולית המיטבית תוך כדי מעקב אצל הרופא המטפל כדי לוודא שהמינון והסוג מתאימים מבחינת האפקט המיטבי וכמה שפחות תופעות לוואי.

    בנוסף, לאחר שהאדם מפסיק את הטיפול התרופתי, ההשפעה של התרופות מפסיקה אף היא והדיכאון עשוי לחזור. במידה ואדםמעוניין להפסיק את הטיפול התרופתי שלו, יש לעשות זאת תוך התייעצות עם רופא לגבי האם להפסיק וכיצד, ומומלץ לעשות זאת באופן הדרגתי ותחת פיקוח. יש לציין שטיפול תרופתי שלא בא לצד טיפול נפשי, לא יתן מענה לאספקטים רגשיים של הדיכאון כמו הביטחון העצמי הנמוך, המחשבות והאמונות השליליות וכדומה.

  2. טיפול נפשי, כשטיפול CBT נמצא במחקרים רבים כטיפול היעיל ביותר בדיכאון והשפעתו דומה להשפעת הטיפול התרופתי, אלא שיתרונו הוא שהשפעתו מתמשכת גם לאחר תום הטיפול. ישנן מחקרים שמראים שהשילוב של CBT עם טיפול תרופתי נותן תוצאות טובות יותר, וישנם מחקרים שמראים שאין לשילוב יתרון משמעותי. יחד עם זאת, יש לציין שלבחירה האם להסתפק רק בטיפול נפשי ללא תרופות יש חשיבות מאוד גדולה לגבי חומרת הדיכאון והאם ישנה סכנת אובדנות. כשהדיכאון ברמה בינונית ומעלה, מומלץ ליטול תחילה טיפול תרופתי כי אחרת הטיפול הנפשי עשוי להיות לא אפקטיבי כי לאדם אין מספיק כוחות ואנרגיות לגייס את עצמו להשקיע ולהתמיד בטיפול, בפרט בטיפול כמו CBT שדורש אקטיביות מצד המטופל.
  3. צעדים משלימים כמו: פעילות ספורטיבית, שמירה ככל הניתן על שיגרת החיים, מפגש עם אנשים וכדומה. 

להמשיך לקרוא

אפשר שאלה: מה עושים כשבן הזוג לא עושה את המטלות שלו וזה מכעיס אותי?

שאלה

אני אומרת לבן זוגי כל הזמן להוציא את הזבל. הוא גם ככה לא עושה יותר מידי בבית. בסדר, אני מבינה שהוא עובד הרבה שעות, אבל גם אני עובדת קשה ועם הילדים ואני לא מוכנה להרגיש משרתת של אף אחד. בסך הכל לזרוק את הזבל. מה הסיפור שלו!?! זה מרגיש לי כאילו שהוא מזלזל בי ולא אכפת לו מהבית ולא אכפת לו ממני ומזה שאני מתעצבנת! מה עושים?

להמשיך לקרוא

מה הקשר בין בני המאיה המקסיקנים, האנוסים הספרדים וניצולי השואה ל-CBT?

לפני עשור בדיוק טיילתי במקסיקו בטיול תרמילאים של חודש מתוך טיול בן שלושה חודשים במרכז אמריקה.
טיילתי בעיירה המנומנמת והציורית בדרום-מערב מקסיקו, סן קריסטובל. בני מאיה ילידים הסתובבו בכל מקום, חלקם עם התלבושות הצבעוניות המסורתיות שלהם, בפרט הנשים, שמסמנות לאיזה שבט הם שייכים. בשווקים שם ובערים ועיירות רבות נוספות במקסיקו ראיתי שמוכרים שקים ענקיים של מחטי אורן ולא הבנתי למה שמישהו ירצה לקנות מחטי אורן. התעלומה הזו ניקרה בראשי עוד זמן מה, עד שהגעתי לכנסיה המפורסמת בסן קריסטובל שנראית מבחוץ כנסייה ציורית ורגילה לכל דבר, אולם בפנים מתרחשות סצינות פגאניות -אינדיאניות לכל דבר: כל הרצפה מכוסה במחטי אורן, שמאנים יושבים שם ומבצעים טקסי טיהור וריפוי עם תרנגולות, משקאות אלכוהול ו… קולה (!). בכנסייה הזו אסור לצלם כי מבחינת אינדיאנים רבים הצילום גוזל את נשמתם.
 
מחטי האורן ליוו אותי גם בטיול בכפרים סמוכים ליד בתי קברות, מקומות תפילה ציבוריים ומשפחתיים וגם באחד המוזיאונים לתרבות המאיה. במוזיאון שאלתי לפשר התעלומה את אחד המדריכים, והוא חייך וסיפר לי את הסיפור כדלקמן:
“כשהמיסיונרים הספרדים הגיעו הנה לפני זמן רב, הם הכריחו את הילידים להקים כנסיות ולהמיר את דתם לנצרות. הם הטבילו אותם, הקימו צלבים ולימדו אותם תפילות לישו ולשאר הקדושים. הילידים אולצו להמיר את דתם, אולם זה היה למראית עין. הם רימו את הספרדים וחרטו על הצלבים סמלים של מחטי אורן ופיזרו אותם סביב הצלבים. בתרבות המאיה, מחטי האורן קדושים ובעלי תכונות של טוהר וריפוי. מבחינת האינדיאנים הם התפללו כהרגלם למחטי האורן ולקדושים שלהם, מבחינת הספרדים הם התפללו לישו ולמריה הקדושים ולצלב וכולם היו מרוצים”.
 
נמלאתי הערכה לאינדיאנים של אז, שעד היום רבים מהם משמרים את אמונותיהם העתיקות ותרבותם העתיקה, לעיתים כשהם מהולים באמונות נוצריות. הם הזכירו לי את היהודים האנוסים מתקופת האינקוויזיציה הספרדית- מי שלא המיר את דתו לנצרות, הוצא להורג. יהודים רבים חיו כנוצרים למראית עין, אולם בד’ אמותיהם הם המשיכו לקיים מנהגים ומצוות יהודיים רבים כמו הדלקת נרות חנוכה ונרות שבת, אכילת מאכלים כשרים, סדר פסח וכל מה שיכלו על מנת להמשיך לזכור את יהדותם ולשמר אותה.
 
הסיפור הזה שנזכרתי בו עכשיו כשראיתי במקרה את התמונות הללו, הזכיר לי את המשפט המפורסם של ויקטור פרנקל, פסיכיאטר ששרד את השואה ומפתח ה”לוגותרפיה”: “הנאצים יכלו לקחת ממני הכל, רק לא את האפשרות לבחור איך להתייחס למה שקורה”.
 
זה מזכיר לי שיחות עם מטופלים שלי- לא תמיד יש לנו את היכולת להשפיע על אירועים בחיינו. חלקם נכפים עלינו על ידי הנסיבות או על ידי אנשים אחרים, אך בתוך המרחב הזה תמיד יש לנו את היכולת לבחור כיצד להגיב בתוכנו או כלפי חוץ, לעשות את הפעולות הקטנות האלה שגורמות לנו להרגיש את יכולת הבחירה שלנו, האקטיביות שלנו, השליטה שלנו- מצומצמת ככל שתהיה. לאורך ההיסטוריה היו עמים ודתות שניסו לכפות את עצמם על עמים ודתות אחרים. היו כאלה שהסתכלו על הכפייה הזו בראי של “שחור או לבן”- או שאני ממיר את דתי כדי לא למות או שאני נאמן לעצמי עד הסוף המר, גם במחיר של אובדן חירותי וחיי. לצידם, היו אלו שבחרו לראות את ההחלטה שלהם בגוונים אפורים- הם מצאו את התמהיל שבו מצד אחד הם נהגו כמצופה מהם, ומצד שני לא איבדו את עצמם ושמרו על רכיבים מזהותם האישית, הדתית והתרבותית. האנשים האלה הם אלו ששרדו הכי הרבה זמן, מאות ואלפי שנים ולא נכחדו או נבלעו באחר. הם ידעו להתאים את עצמם ולהסתגל למציאות תחת התנאים שלהם במסגרת היכולות שלהם.
 
מאוד סימלי בעיניי לפרסם את הפוסט הזה עכשיו, בתקופה שבין חג החירות ליום השואה. אולי כדי להזכיר לנו על המלחמה הבלתי פוסקת של בני האדם על חירותם ועצמאותם הפרטית, התרבותית, הדתית והמדינית.
 

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏צמח‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏

עמדת פולחן נצרותית-פגאנית קלאסית בכניסה לביתה של אחת המשפחות בכפר הסמוך לסן קריסטובל, מקסיקו

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏אדם אחד או יותר‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏

מוזיאון לתרבות המאיה במקסיקו (לדאבוני איני זוכרת את המיקום המדויק). בתמונה רואים סצינה של מקסיקני ילידי שלבוש לפי המסורת הנצרותית תוך שהוא מתפלל לצלב שמכוסה במחטי האורן הקדושים שלו.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏פעילויות בחוץ‏‏

הצלבים המעוטרים במחטי אורן, תירס וסמלים דתיים של המאיה בליווי מחטי האורן שעד היום משמשים לתפילה בקרב בני המאיה בחלקים נרחבים במקסיקו

 

הקשר בין חרדה לדיכאון

חרדות ודיכאונות הולכים הרבה פעמים ביחד, ולפעמים אחד גורם לשני. בטיפול צריך לברר מה מהם הראשוני ומה מהם המשני, ולפעמים אין ביניהם קשר סיבתי.
לדוגמה: אני לא מוצאת בן זוג תקופה ארוכה, אני מתחילה להרגיש חרדה במגע עם גברים, החרדה מובילה להימנעות, ההימנעות תגרום לי להרגיש ביטחון עצמי הולך ויורד, תסכול על זה שאני נטולת בנזוג והחברות שלי עם, וזה יוביל לדיכאון וחוזר חלילה. כאן החרדה ראשונית, והדיכאון הוא משני, סוג של “תופעת לוואי”.
דוגמה נוספת על אותו מקרה: אני לא מוצאת בן זוג תקופה ארוכה, אני מתחילה להיות מדוכאת, אני פחות יוצאת מהבית, אני עוד יותר מתבאסת על עצמי שאני לא יוצאת ולא מכירה, ואז כשמישהו יתחיל איתי- אני אתחיל להרגיש חרדה, כי הנה, אולי יש סיכוי שמשהו ישתנה, אבל אני מפחדת להרוס את זה או שהרבה זמן לא הייתי בקשר זוגי אז אני לא יודעת מה יהיה, איך יהיה, אם הוא יפגע בי… ואז תיווצר חרדה וחוזר חלילה. כאן הדיכאון הוא הראשוני והחרדה היא משנית.
לא תמיד קל ואפשרי לדעת מה קדם למה, אבל הקשר יכול להיות הדוק מאוד.
 

להמשיך לקרוא