בפוסט הקודם סיפרתי לכם על אדלר ועל מושג הראייה האנכית שלו- הוא טען שאנשים נוהגים לראות את העולם ואת האנשים סביבם בצורה של סולם שבו הם ממוקמים בשלב מסוים ושאר האנשים בשלבים מעליהם ומתחתיהם ואנחנו נמצאים כל הזמן בהשוואה מתמדת בינינו לאחרים- מי יותר מוצלח מאיתנו ומי פחות. הסולם יכול להיות “ציון כללי” של “השווי” שלנו ויכול להיות בתחומים מסויימים שחשובים לנו או שחשובים בחברה שבה אנו חיים (או שאנחנו חושבים שהם חשובים) כמו: משכורת, נכסים, יופי, האם אנחנו בזוגיות ואיזה בן זוג “שווה” יש לנו, העיסוק שלנו, הציונים שלנו, כמה חברים יש לנו, אינטליגנציה וכדומה ויכול להיות ספציפית בתחום המומחיות שלנו, בספורט שבו אנו עוסקים, תחביב וכו.
לדרך הסתכלות זו שהיא אנושית וטבעית יש חסרונות רבים שאותם מניתי בהרחבה בפוסט הקודם, בין השאר זה גורם לתסכול עמוק מכך שאנחנו לא טובים מספיק, שתמיד יהיו כאלה שטובים מאיתנו, שאנו לא עומדים בסטנדרטים של החברה, של עצמנו, של אנשים שחשובים שלנו (ואפילו אנשים שלא חשובים לנו, כולל זרים מוחלטים) וגם לא נצליח. אנחנו במרדף מתמיד ולא מרוצים ממה שהשגנו עד כה. אנחנו פחות נראה את מי שאנחנו “יותר” ממנו ויותר נראה את מי שאנחנו “פחות” ממנו. אנחנו חושבים שזו ראיית עולם טובה שמדרבנת אותנו לאתגר את עצמנו ולהתעלות מעל עצמנו, מה שנקרא- “קנאת סופרים תרבה חוכמה”, אבל לרוב, כאמור, התוצאה יכולה להיות שלילית ואף הרסנית, מכבה ומנמיכה.
יש לציין שבעבודתי עם מטופלים רבים עם חרדה חברתית, אני רואה איך ראיית העולם האנכית הזו מאוד נוכחת וברורה אצלם, הרבה יותר מאנשים אחרים בגלל שדפוסי החשיבה שלהם מאוד מאופיינים בהשוואה בלתי פוסקת לסביבה, שיפוטיות עזה כלפי עצמם והם בטוחים שגם הסביבה שופטת אותם. לכן, אני לעיתים קרובות מספרת על התיאוריה הזו כדי להסביר להם מה אחד ההסברים האפשריים לתפיסה הזו שלהם.
אדלר הציע פתרון לסוגייה: ראיית עולם אופקית.
הוא אומר שאנחנו צריכים להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים ולסטנדרטים לא אפשריים ולהתחיל להשוות את עצמנו לעצמנו. כך אנחנו גם מציבים לעצמנו מטרות ריאליות יותר שאפשר לעמוד בהן, אנחנו נרגיש טוב עם זה שאנחנו מצליחים להגיע להישגים ואנחנו מאתגרים את עצמנו ומדרבנים את עצמנו.
זה דומה יותר למסלול ריצה של אדם שלא רגיל לרוץ והוא לא בכושר והוא רץ 2 קילומטר ב-7 דקות. במקום להתבעס שהחברים שלו עושים את זה ב- 5 או 6 דקות ואלוף אולימפי עושה את זה בהרבה פחות ואז הוא חושב שאין טעם לרוץ והוא לא ישתפר- לאתגר את עצמו בכל כמה ריצות לרוץ מהר יותר בחצי דקה עד שעם הזמן הוא יוכל להגיע להישג הטוב ביותר *לפי היכולות שלו*.
כשאני לא טובה במתמטיקה ואני מקבלת 60, אני לא אשווה את עצמי למצטיינים של הכיתה שקיבלו 90 ומעלה ואפילו לא לממוצע הכיתתי של 80. אני מכירה ביכולות שלי שהן לא טובות במתמטיקה, אני עדיין לא רוצה להסתפק בעובר בקושי, אז אני מציבה לעצמי מטרה לתרגל וללמוד ולקבל 70 ולהיות מרוצה מזה מתוך הבנה שאני לא יכולה לקבל 80 ויותר- וזה בסדר. כשאשפר את הציון- אני ארגיש טוב עם עצמי כי שיפרתי אותו *ביחס לעצמי*.
זוהי ראיית עולם הרבה יותר חיובית, בריאה, מדרבנת וממלאת. גם בסיום טיפול אנחנו מסתכלים על איפה המטופל היה בתחילת הטיפול ואיפה הוא היום, בסוף התהליך. אנחנו משווים אותו ואת הישגיו למצב שבו היה אז ולא לאדם שלא היה צריך מעולם טיפול בבעיה הזו, כי אז אותו אדם עלול לא להכיר בהישגים היפים שלו ובהצלחות שלו כי הוא משווה את עצמו לאנשים שהוא לא יכול להיות כמוהם או שזה ידרוש ממנו מחירים גבוהים מידי.
מה אתם חושבים?
בתמונה: מתמודד פאראולימפי (אולימפיאדה לבעלי נכויות) שאני מקווה שהוא לא משווה את עצמו למתמודד באולימפיאדה הרגילה, אבל עדיין משווה את עצמו למתמודדים עם קשיים דומים לשלו.
זו כבר התקדמות 
