בפוסט הקודם סיפרתי לכם על אדלר ועל מושג הראייה האנכית שלו- הוא טען שאנשים נוהגים לראות את העולם ואת האנשים סביבם בצורה של סולם שבו הם ממוקמים בשלב מסוים ושאר האנשים בשלבים מעליהם ומתחתיהם ואנחנו נמצאים כל הזמן בהשוואה מתמדת בינינו לאחרים- מי יותר מוצלח מאיתנו ומי פחות. הסולם יכול להיות “ציון כללי” של “השווי” שלנו ויכול להיות בתחומים מסויימים שחשובים לנו או שחשובים בחברה שבה אנו חיים (או שאנחנו חושבים שהם חשובים) כמו: משכורת, נכסים, יופי, האם אנחנו בזוגיות ואיזה בן זוג “שווה” יש לנו, העיסוק שלנו, הציונים שלנו, כמה חברים יש לנו, אינטליגנציה וכדומה ויכול להיות ספציפית בתחום המומחיות שלנו, בספורט שבו אנו עוסקים, תחביב וכו.

לדרך הסתכלות זו שהיא אנושית וטבעית יש חסרונות רבים שאותם מניתי בהרחבה בפוסט הקודם, בין השאר זה גורם לתסכול עמוק מכך שאנחנו לא טובים מספיק, שתמיד יהיו כאלה שטובים מאיתנו, שאנו לא עומדים בסטנדרטים של החברה, של עצמנו, של אנשים שחשובים שלנו (ואפילו אנשים שלא חשובים לנו, כולל זרים מוחלטים) וגם לא נצליח. אנחנו במרדף מתמיד ולא מרוצים ממה שהשגנו עד כה. אנחנו פחות נראה את מי שאנחנו “יותר” ממנו ויותר נראה את מי שאנחנו “פחות” ממנו. אנחנו חושבים שזו ראיית עולם טובה שמדרבנת אותנו לאתגר את עצמנו ולהתעלות מעל עצמנו, מה שנקרא- “קנאת סופרים תרבה חוכמה”, אבל לרוב, כאמור, התוצאה יכולה להיות שלילית ואף הרסנית, מכבה ומנמיכה.

יש לציין שבעבודתי עם מטופלים רבים עם חרדה חברתית, אני רואה איך ראיית העולם האנכית הזו מאוד נוכחת וברורה אצלם, הרבה יותר מאנשים אחרים בגלל שדפוסי החשיבה שלהם מאוד מאופיינים בהשוואה בלתי פוסקת לסביבה, שיפוטיות עזה כלפי עצמם והם בטוחים שגם הסביבה שופטת אותם. לכן, אני לעיתים קרובות מספרת על התיאוריה הזו כדי להסביר להם מה אחד ההסברים האפשריים לתפיסה הזו שלהם.

אדלר הציע פתרון לסוגייה: ראיית עולם אופקית.
הוא אומר שאנחנו צריכים להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים ולסטנדרטים לא אפשריים ולהתחיל להשוות את עצמנו לעצמנו. כך אנחנו גם מציבים לעצמנו מטרות ריאליות יותר שאפשר לעמוד בהן, אנחנו נרגיש טוב עם זה שאנחנו מצליחים להגיע להישגים ואנחנו מאתגרים את עצמנו ומדרבנים את עצמנו.
זה דומה יותר למסלול ריצה של אדם שלא רגיל לרוץ והוא לא בכושר והוא רץ 2 קילומטר ב-7 דקות. במקום להתבעס שהחברים שלו עושים את זה ב- 5 או 6 דקות ואלוף אולימפי עושה את זה בהרבה פחות ואז הוא חושב שאין טעם לרוץ והוא לא ישתפר- לאתגר את עצמו בכל כמה ריצות לרוץ מהר יותר בחצי דקה עד שעם הזמן הוא יוכל להגיע להישג הטוב ביותר *לפי היכולות שלו*.
כשאני לא טובה במתמטיקה ואני מקבלת 60, אני לא אשווה את עצמי למצטיינים של הכיתה שקיבלו 90 ומעלה ואפילו לא לממוצע הכיתתי של 80. אני מכירה ביכולות שלי שהן לא טובות במתמטיקה, אני עדיין לא רוצה להסתפק בעובר בקושי, אז אני מציבה לעצמי מטרה לתרגל וללמוד ולקבל 70 ולהיות מרוצה מזה מתוך הבנה שאני לא יכולה לקבל 80 ויותר- וזה בסדר. כשאשפר את הציון- אני ארגיש טוב עם עצמי כי שיפרתי אותו *ביחס לעצמי*.

זוהי ראיית עולם הרבה יותר חיובית, בריאה, מדרבנת וממלאת. גם בסיום טיפול אנחנו מסתכלים על איפה המטופל היה בתחילת הטיפול ואיפה הוא היום, בסוף התהליך. אנחנו משווים אותו ואת הישגיו למצב שבו היה אז ולא לאדם שלא היה צריך מעולם טיפול בבעיה הזו, כי אז אותו אדם עלול לא להכיר בהישגים היפים שלו ובהצלחות שלו כי הוא משווה את עצמו לאנשים שהוא לא יכול להיות כמוהם או שזה ידרוש ממנו מחירים גבוהים מידי.
מה אתם חושבים?

בתמונה: מתמודד פאראולימפי (אולימפיאדה לבעלי נכויות) שאני מקווה שהוא לא משווה את עצמו למתמודד באולימפיאדה הרגילה, אבל עדיין משווה את עצמו למתמודדים עם קשיים דומים לשלו.
זו כבר התקדמות 

עבור מי שאינו מתחום הטיפול והפסיכולוגיה, אדלר לרוב פחות מוכר. אדלר היה תלמידו של פרויד, ומפורסם בעיקר בזכות “מכון אדלר” והשימוש בתיאוריות ובגישות שלו בטיפולים משפחתיים והדרכות הוריות. אחד המושגים שהוא עסק בהם יחסית הרבה, היה מושג הנחיתות והעליונות.

אדלר דיבר על ראיית עולם אנכית או אנכיזם.
כולנו מצויים על סולם גבוה. כל סולם מסמל תחום אחר בחיים שלנו: הצלחה כלכלית וכסף, זוגיות, משפחתיות, הורות, חברתיות, תחביבים, קריירה, בריאות, ספורט וכל תחום, כישור או תכונה אחרים שהם חשובים לנו ומגדירים אותנו ואת הזהות שלנו. לכל אחד מאיתנו ישנן סולם שהוא מקנה לו חשיבות גבוהה יותר מסולמות אחרים, והוא ממקם את עצמו על אחד השלבים הללו, כששאר האנשים נמצאים בשלבים מתחתיו, מעליו או לצדדיו.

אנחנו עסוקים כל הזמן ב:
1. להגדיר באיזה שלב של הסולם אנחנו נמצאים.
2. להשוות את עצמנו ואת השלב שבו אנחנו נמצאים אל מול האנשים שסביבנו.

העולם שבו אנחנו חיים תחרותי מאוד, וקשה לנו להסתכל על ההצלחות שלנו או הכשלונות שלנו מבלי להשוות את עצמנו אל מול אחרים. האחרים, כמובן, משווים אותנו כל הזמן לאחרים ולעצמם. כשדמויות משמעותיות בחיים שלנו משוות אותנו לאחרים (אחים, קבוצות השווים כמו תלמידים בכיתה או חברים או ילדים של חברי ההורים וכו’), זה גורם לנו לבסס את הדימוי העצמי שלנו בהתאם להשוואה הזו (כמה אני מוצלח לעומת אחרים? כמה אני נחות לעומת אחרים?) ומלווה אותנו עד שארית חיינו.

התחרות הזו, שאנו חושבים שהיא בריאה כי היא מדרבנת אותנו ולכאורה מהווה גורם מוטיבציוני לחתור להתקדמות בחיים שלנו, טומנת בחובה לא מעט בעיות:
1) תחושת נחיתות לעומת אחרים, שלפעמים מגדירה את כל ה”אני” שלנו- אני לא יפה מספיק, לא חכם מספיק, לא משכיל מספיק, לא מצחיק/טוב במתמטיקה/מרוויח טוב/אין לי דירה גדולה או יפה/אחי מוצלח יותר ממני/אני לא יוצא מספיק עם בחורות/ אני לא טוב בסקס/ אין לי רישיון/ אני לא יודעת לנגן או לצייר טוב/ אין לי כישורים או כשרונות כמו… וכו’.

2) כשאנחנו לא טובים במשהו, במקום לחזק אותו- אנחנו לעיתים בוחרים להתייאש מראש ולהרים ידיים ולא לנסות בכלל להשתפר בתחום הזה. נעדיף להשתפר בתחומים אחרים שאנחנו יודעים שאנחנו כבר טובים בהם ונחזק את מה שחזק בנו. אני גרועה במתמטיקה ומתחברת לספרות? אז אני אשקיע בספרות ובמתמטיקה אני אשקיע את המינימום הנדרש, אם בכלל. בכך אני מחזקת את הדימוי שלי וההגדרה העצמית שלי בכך ש”אני לא ריאלית, לעולם לא אהיה טובה במקצועות הריאליים וכדאי שאלמד בהמשך משהו הומאני”.

3) כדי להיות טובים, הכי טובים שאפשר- אנחנו עלולים להביא את עצמנו לקצה ולעשות דברים קיצוניים. כדי להיות הכי יפה שיש כי בעיניי יופי זה חשוב ומדד מרכזי באיך שאנשים מודדים אחרים, אני אעשה ניתוחים פלסטיים, אשקיע הון תועפות באיפור וקוסמטיקה, אתבייש להיות חשופה ולא מתוקתקת ליד גבר שהקשר בינינו לא מספיק חזק, אלך למכון כושר ואעשה דיאטה וכל גרם שאעלה ישפיע על הביטחון העצמי שלי ועל המצברוח שלי וכו’.

4) חלקנו יטפס למעלה תוך כדי דריכה על אחרים- הביטחון העצמי שלהם נמוך והם ישפילו אחרים, יתנגחו בהם ויכשילו אותם בכוונה כדי שהם לא יצליחו לטפס ולהיות לידם, או חלילה מעליהם. הם הופכים לעוינים, תוקפניים, גזענים, מתעללים וכן הלאה.

5) תחושות תסכול נוראיות שבהן אנחנו לא טובים מספיק, גם אם בעיני אנשים אחרים אנחנו טובים מאוד, אבל אנחנו נפתח פרפקציוניזם. לעולם לא נהיה מרוצים ונסתפק במה שיש לנו. מקום שני באליפות העולם? לא הייתי טובה מספיק בשביל להיות במקום הראשון.

6) הלקאה עצמית- אם הייתי משקיעה יותר, חזקה יותר, טובה יותר, חכמה יותר, מתעצלת פחות… אז הייתי מצליחה יותר. אבל אני לא…

7) גם אם אני משקיעה ומתאמצת ומטפסת לאט ומצליחה להגיע להישגים, תמיד אחשוש מהנפילה שלי או מעקיפה של אחרים, ומכך שאאבד את המעמד שלי.

נראה שהשקפת העולם הזו היא חלק אינטגרלי מחיינו.
שאנחנו לא יכולים בלי להתנשא על אחרים, בלי להשוות את עצמנו לאחרים, בלי להשוות אחרים לאחרים או אלינו…
אנו עסוקים כל הזמן בהשוואות, ניתוחים ותחרות.

אני מציעה לכל מי שקורא את הטקסט הזה לחשוב איפה זה פוגש אותנו? האם אנחנו חושבים על המקום שלנו בעולם בעקבות האמור לעיל?
האם אנחנו יכולים לשלוט בזה?
כמה הסלומות הללו מועילים לדימוי העצמי שלנו וכמה הם הרסניים עבורנו?
איך אנחנו מרגישים ומגיבים כשאנחנו כבר לא למעלה כמו שחשבנו?

בפוסט הבא אסביר מהו הפיתרון לדעתו של אדלר לסוגייה הכואבת והאנושית הזו.