“החבר הכי טוב”- ביקורת סדרה על ילד עם חרדה חברתית

**יש מעט ספויילרים על הפרק הראשון, אבל לא באופן שלדעתי פוגע בחוויית הצפייה**
 
תארו לכם שאתם ילד בכיתה ה’ עם חרדה חברתית כל כך קשה עד שאתם מתקשים להיות בחברת ילדים אחרים, נמנעים מללכת לבית הספר ונשארים בבית בחינוך ביתי עם אבא שלכם. עכשיו הגעתם לגיל שבו כל בני גילכם הולכים לחטיבת הביניים וגם אתם רוצים להיות כמו כולם, אבל ברגע שאתם רק מתקרבים לדלת הכניסה לבניין בית הספר- אתם אחוזי אימה…
 
כך בדיוק מתחילה סדרה חמודה להפליא בשם “החבר הכי טוב” (the healing powers of dude) בנטפליקס שכביכול מיועדת לילדים, אבל לדעתי הרבה יכולים להתחבר לסדרה הזו מכל מיני זוויות. בגזרת הילדים יש את נוח- הילד בעל המראה הממוצע עם החרדה החברתית שגם ילדים ביישנים, דחויים, חסרי ביטחון עצמי, בעלי קשיים חברתיים כאלה ואחרים, ילדים שסובלים מחרדות כאלה ואחרות שיכולים להזדהות איתו; מבוגרים עם חרדה חברתית וביישנות שהיו ילדים כאלה או אפילו מתמודדים כיום עם הקושי הזה שנראה די אותו דבר; ילדים שהם כביכול רגילים וממוצעים עם ביטחון עצמי ממוצע אבל עדיין מהווים מטרה לביריונים של בית הספר, מוזרים כאלה שלא ממש מוצאים את עצמם וקלאמזיים כמו סיימון השמנמן וכהה העור שהוא הדמות הידידותית הראשונה שנוח נתקל בה כמצליח להכנס סוף סוף לבית הספר; אמארה היא הילדה האסייתית בכיסא גלגלים שהיא ישירה מאוד, לא ממש שמה על אף אחד, לפעמים קצת חסרת רגישות ולפעמים כן מצליחה להיות אמפטית, היא אינטליגנטית וחשוב לה מאוד להיות מצטיינת כבר בתחילת שנת הלימודים. כבר בתחילת הפרק הראשון נוח פוגש אותה כשהוא עומד על שביל המיועדת לנכים על כיסאות גלגלים בכניסה לבניין בית הספר, מתחיל להרגיש את החרדה עולה בו והיא מתעצמת לנוכח המחשבות שהיו לו עוד לפני כן שיש לראש שלו “צורה מוזרה”, ואז כשאמארה רוצה להכנס לבית הספר, הוא מבוהל וקפוא וחושב שאולי היא מבחינה ב”ראש המוזר שלו”, וכשהיא פונה אליו ומבקשת שיזוז, הוא הוא מרגיש מאוים ובורח לרכב של הוריו. אמארה מפרשת את התנהגותו כילד שחוסם לה את הדרך באופן חסר רגישות. בשלב מאוחר יותר, הם מצליחים להבין ששניהם טעו בפרשנות אחד של השני באותה סיטואציה והופכים לחברים.
 
יש גם את ההורים של נוח- אמא עורכת דין וקרייריסטית ואבא אומן שהקריב את חייו כדי להיות עם נוח בבית וללמד אותו. שניהם דמויות מוגזמות עם שמחת חיים קצת מוגזמת ואכפת להם מאוד מנוח. מצד שני, רואים גם את הקונפליקטים הפנימיים שלהם וביניהם בהתמודדות שלהם עם נוח שצריך בעצמו להתמודד עם החרדה החברתית שלו בבית הספר- הגנה שעוזרת אבל גם עלולה להיות מוגזמת וחונקת מהפחד שהוא לא יצליח להתמודד, הם מחזקים אותו, מנסים לרתום את האחות לעזור לו, ומצד שני הוא חושש לאכזב את הוריו אם לא יצליח להתמודד עם סיטואציות שונות שמפעילות את החרדה החברתית שלו. אחד המשפטים שהוא אומר לחבריו, זה שהוריו אמרו לו כל חמש דקות שהם גאים בו שהלך ביום שישי לבית הספר ושהם עוקבים אחריו, והיה ניכר שהוא מתבייש בזה ואולי גם חושב מה זה אומר עליו אם הוריו מרגישים צורך עז כזה לחזק אותו על כך ולשמור עליו כל כך- וכנראה שהוריו לא חשבו תמיכת היתר הזו גם פוגעת בו.
יש את האחות הקטנה, היפה, החברתית והמוצלחת עם שפע הביטחון שמנסה בדרכה לעזור לו, אבל גם להביך אותו כדרכן של אחיות קטנות.
 
נוח מתעקש להתמודד עם הפחד שלו ולהעיז ורואים איך כל יום הוא מתקדם קצת עד לרגע שהוא מצליח להכנס לכיתה מלאה בילדים. הסדרה ממחישה היטב איך כל סיטואציה פשוטה ויומיומית מתפרשת עבור נוח כמוקש בשדה מוקשים שעלול להתפוצץ בכל רגע. ההורים חוזרים על ההצעה שניתנה לו בעבר וסירב לה עד כה אך הפעם הוא מסכים- להיות מלווה על ידי כלב תמיכה רגשית- “גבר” (באנגלית Dude…) מקסים ואימפולסיבי שאנחנו זוכים גם לשמוע את המחשבות שלו בסיטואציות שונות ונוח מנסה להיעזר בו כדי להרגיש ביטחון ורוגע בסיטואציות המלחיצות.
יש את המסגרת- מנהל בית הספר ואחד המורים שמאוד לא אוהבים את “גבר” הכלב ומכשילים את נוח וכלבו עם חוקים רבים ולא היגיוניים ואת המחנכת שמנסה להיות מבינה ומכילה ושאר הילדים בבית הספר ובכיתה ואיך הם מתייחסים לנוח.
 
מה שאהבתי במיוחד בסדרה זה שמראים באופן ויזואלי מאוד את האופן שבו נוח ובעלי חרדה חברתית חווים את החרדה שלהם. צילומי המסך שצירפתי כאן מראים סיטואציה שבה נוח נכנס עם גבר לראשונה לבית הספר באופן אבסורדי כל הילדים נמשכו אליו כי התלהבו מהכלב, אבל נוח הרגיש הצפה וחרדה גבוהות כי קשה לו עם הרבה ילדים בבת אחת וראו איך הוא מדמיין אותם כמו קבוצה של זומבים. בסצינה אחת הוא שוקע ברצפה כשהוא קפוא ולא יכול לזוז ובסצינה אחרת הוא שומע פעמון אזעקה כאילו עומדת לפרוץ שריפה וכן הלאה.
 
צפיתי בינתיים בשני פרקים ואני מוקסמת. אני רואה איך היא יכולה להתאים למטופלים ילדים ומבוגרים, למשפחות שלהם, למטפלים, לילדים עם קשיים כאלה ואחרים שיש להם דמויות שקל להזדהות ולאהוב וגם לילדים “רגילים” – כל פרק בצפייה משותפת יכול לפתוח שיח שלם על נוח, על ההתמודדות שלו והאומץ שלו להתמודד עם הפחד, עם הדרכים השונות שהוא מנסה לעשות זאת, עם כל אחת מהדמויות שם ואיך שכל אחת מהן מפרשת שונה את אותה סיטואציה- ממש כמו שאני עושה בטיפול CBT, אבל רואים את זה באופן מאוד מומחש וויזואלי ומאפשר עיבוד מעמיק ונפלא.
 
אסיים בדוגמה קטנה של שיחה עם בני בן ה- 8 שאמר בפשטות גמורה על הסצינה של הילדה הנכה, אמארה ונוח- “אבל גם נוח נכה”. התפלאתי ושאלתי למה הוא חושב שהוא נכה, והוא אמר שהוא נכה ברגשות שלו כמו שהיא נכה ברגליים שלה. משהו בי קפץ והתכווץ ואמרתי שזה לא אותו דבר, אבל כשהתחלתי להסביר מה זה נכה, הבנתי שבמובן מסוים הוא צדק- אצל נוח הבעיה הרגשית שלו כל כך חזקה שהיא באמת פוגעת לו בתיפקוד, אלא שיותר קל לסביבה להיות נחמדים ולעזור לאמארה בגלל הנכות הנראית שלה, אבל לא כלפי נוח שיש לו סוג של נכות בלתי נראית. זו הייתה הזדמנות נפלאה לדבר על איך הוא פירש סיטואציות באופן שונה מילדים אחרים ולעזור לו להבין ילדים אחרים עם קשיים- למשל ההרגשה הרגשית, התחושות הפיזיות, ההתנהגות והחוויה של החרדה, האיום, הקפיאה והדופק המהיר בפחד מרופא שיניים או בדיקת דם שהוא מכיר (ולכל אחד יש פחד אחר שהוא יכול להזדהות איתו), עזרו לו להבין יותר טוב את נוח כשהוא קפא במקומו והרגיש שהוא לא יכול לזוז- משהו שלפני שעשיתי את החיבורים האלה, הוא התקשה להבין.
 
אני מקווה שתהיה עונה שניה. זו סדרה מרעננת וחשובה כל כך בעיניי על סוגיות שמטרידות ומעניינות הרבה ילדים ומשפחות והטלביזיה לא נותנת להן כלל דגש לרוב ויכולה גם לעזור להבין ולקבל את השונה.

מה הקשר בין קפיאה מקור מהמזגן לחרדה חברתית?

אחת ההתמחויות שלי היא לטפל באנשים עם הרצף של ביישנות וחרדה חברתית. רבים מהם כלל לא מודעים לכך שיש להם חרדה חברתית, הם סבורים שהם “רק ביישנים ומופנמים ועם ביטחון עצמי נמוך”.
זה בהחלט נכון, אבל ההבדל המרכזי בין “סתם” ביישנות לחרדה חברתית, זה שאדם ביישן יתבייש לעשות דבר מה שהוא רוצה או צריך לעשות וייתכן שינסה להימנע מכך, אך בסופו של דבר הוא יעשה זאת, ירגיש את הלחץ והחשש בהתחלה, ואחרי שזה יגיע לשיא מסויים- זה ירד בהדרגתיות כי הוא התגבר על החשש שלו, וזה טבעו של פחד.
 

להמשיך לקרוא

הימנעות מקונפליקטים

“אם אתם נמנעים מקונפליקטים כדי לשמור על שקט, אתם מתחילים מלחמה בתוך עצמכם”
 
הרבה אנשים נמנעים מקונפליקטים. האם גם אתם נמנעים?
האם אתם מתקשים לומר “לא” גם אם זה פוגע בכם?
האם אתם מתקשים לבטא את צרכיכם ורצונותיכם מול אחרים?
(אולי אפילו בפני עצמכם?)
האם כשאתם כבר מעזים לבקש- אם תקבלו סירוב, אתם תתקשו לעמוד על שלכם?
האם אחרי הסירוב הזה אתם משתבללים ואחר כך נמנעים מלבקש, מלהתעמת, מלהתעקש?
 
הקשיים האלה משותפים להרבה אנשים. לחלקם זה קורה מול כל האנשים או חלק מהאנשים. לחלקם זה קורה מול אנשים זרים, לחלקם זה קורה מול אנשי סמכות כמו מנהלים ולאחרים זה קורה מול קרובי משפחה מסויימים כמו הורים או ילדים ולאחרים מול בני זוג או סתם בני המין השני (או שלהם אם הם נמשכים לבני מינם, כמובן).
 
לפעמים זה בגלל הפחד מדחייה.
או חשש מביקורת.
או פחד מהשלכות קטסטרופליות (יפטרו אותי, יעזבו אותי…).
לפעמים זו חרדת נטישה.
לפעמים זה הרצון להיות “מושלם” ולְרָצוֹת.
לפעמים כל התשובות נכונות.
 
ואז… אתם מוצאים את עצמכם מרצים את כל העולם מלבד את עצמכם. מבטלים את עצמכם. מקרבנים את עצמכם.
זה לא נובע מנתינה ואהבה אמיתית, ולכן זה יוצר הרבה תסכול, כעסים, ביקורת עצמית עזה, חרדות, פחדים, חששות.
 
לפעמים זה נובע בגלל חרדה חברתית, לפעמים לא. לפעמים זה נקודתי ולפעמים זה דפוס התנהגות.
רוצים לשבור אותו ולהיות קשובים ונאמנים יותר לעצמכם?
 
מוזמנים להתקשר: 0545-365959
אני כאן. 

בניית חומות כהגנה מפני חרדה

קריקטורה מקסימה ונוגעת ללב שמתארת במדויק ובאופן מעורר הזדהות את מה שקורה אצל רובינו:
אנחנו בתוך המרחב הבטוח שלנו שמגן עלינו עם גבולות ברורים. אנחנו חושבים שאולי אנחנו לא צריכים להיות כאלה קשוחים ובמסגרת, אפשר קצת לצאת ממנה, להרשות לעצמנו להיות קצת פגיעים לפעמים. אנחנו פותחים צוהר להתנסות חדשה- ההתנסות נכשלת ואנחנו מקבלים “אגרוף לפרצוף”. החוויה העמוקה הזו של כישלון, פגיעה או טראומה, גורמת לנו להשתבלל בחזרה ולפתח עור עבה יותר, כלוב חזק יותר וחומות גבוהות יותר. לשמור על עצמנו כדי שלא נפגע יותר לעולם. להמשיך לקרוא

הפרעת קשב וריכוז במבוגרים באיורי קומיקס- חלק א’

יש אומנית קומיקס בשם KAT שמאיירת קומיקסים שהדמות הראשית בה היא תפוח אדמה. מצאתי כמה איורים מקסימים שלדעתי אנשים עם הפרעות קשב וריכוז, ADHD,  יזדהו איתם היטב. צירפתי משפט לכל תמונה להסבר. כמובן שמדובר במאפיינים שכיחים- אך הם לא מתבטאים בכולם.

אנשים עם הפרעות קשב וריכוז נוטים כל הזמן להשוות את עצמם לאחרים- כמעט תמיד הם יצאו עם ידם על התחתונה וירגישו שהם פחות טובים, מוצלחים, יעילים וכו’.

המשך לקרוא