השכבתי את בני בן ה- 5 לישון. בעודי ישובה לידו בשקט, הוא אמר לפתע בקול עצוב: “אמא, היום לא התנהגתי יפה”
“מה עשית?”, שאלתי בקול רגוע.
“השתוללתי בגן וזרקתי את הקוביות על הרצפה”
“למה עשית את זה? משהו הפריע לך?”
“אני רציתי לבנות מזה משהו ולא הצלחתי, אז זרקתי על הרצפה”
“ואז מה קרה?”
“הגננת נתנה לי עונש שאני אשב על הכיסא בצד”
“ומה למדת מזה?”
“שהסתכלתי על ילד אחר בונה את המגדל והבנתי איך ואז אחר כך בניתי כמו שהוא בנה אז הבנתי שאני צריך לעשות בסבלנות. אני חושב שזה הרכז והריכוז?”
“ה-מה?”, שאלתי בחיוך.
“כמו בספר, הרכז וריכוז. עם הילד והסיפור עם המכשפה.. השוטר שיש לי פה, בראש מקדימה”, הוא הצביע על המצח, “ישן ובגלל זה השתוללתי”
“אה… אני זוכרת את הספר. נכון. אז אפשר אולי שאם אתה מרגיש שהשוטר בראש נרדם, שתנסה להעיר אותו? תגיד לו שאתה צריך שהוא יתעורר. תיקח נשימה ארוכה. תנשום רגע…”
הקטנצ’יק שלי נושם נשימה ארוכה ונושף מיד חזק. “ותחשוב. ואם קשה לך לחשוב כי אתה מרגיש שאתה כועס או שקשה לך לשלוט בעצמך כי השוטר שלך ישן, תלך בעצמך הצידה, בלי שהגננת תגיד לך, ותירגע קצת. אולי תשחק במשהו אחר. אחר כך תנסה שוב לעשות את מה שלא הצלחת. אולי תבקש עזרה, אולי תסתכל על מישהו אחר, אולי יהיה לך רעיון… ותנסה מחדש”
“אה, נכון. תודה אמא. אני שמח שאת עוזרת לי”
“אני שמחה שאני יכולה לעזור לך, ואני שמחה מאוד מאוד שבאת וסיפרת לי שהתנהגת לא יפה והגננת נתנה לך עונש ולא הסתרת את זה. זה חשוב לי מאוד שתספר לי דברים כאלה, גם כשאתה לא מתנהג יפה ואני מקווה שתמשיך לספר לי… אני אוהבת אותך. עכשיו לישון. לילה טוב!”
ונתתי לו נשיקה על המצח.
***
הילד שלי לא אובחן בהפרעת קשב וריכוז, אבל כאמא מופרעת קשב וריכוז בעצמי (אובחנתי רק לפני שנה) וכמטפלת התנהגותית- קוגניטיבית (cbt) בהפרעות קשב וריכוז במבוגרים- אני יודעת מה אני מגדלת בבית 🙂 כשנתקלתי בספר “האיידיאייצ’די שלי”, מאת לאורה וולמר, שמיועד לילדים עם הפרעת קשב וריכוז ולהוריהם ויכול לעזור רבות גם לאנשי מקצוע בתחום, מיד קניתי אותו. החלק הראשון הוא אגדה ארוכה ויפה שאותו חילקתי לכמה לילות שבכל אחד מהם סיפרתי כמה עמודים על ממלכת הסדריה- אנשים מנומסים ומסודרים וממלכת בלאגניה- אנשים בלאגניסטים אך שמחים ומה שקרה להם. הוא מספר בגובה העיניים לילד על הבעיה שלו באופן שקל לו להתחבר אליה והוא מספר גם על החלקים הטובים והפחות טובים ועל איך אפשר שאנשים עם הפרעת קשב ואנשים רגילים יוכלו להבין זה את זה ולעזור זה לזה. הוא ממחיש יפה מאוד את כל הנושא של הקושי של האימפולסיביות על ידי מעין שוטר שאחראי על הסדר במוח הקדמי של הילדים, כשאצל אלה שיש להם הפרעת קשב וריכוז, השוטר פשוט ישן ולכן הוא פחות מצליח לשמור על הסדר ולשלוט בעצמו… יש שם הרבה מידע אמין ופשוט להורים עם הסברים ודוגמאות לתרגילים ושאלות שאפשר לעשות עם הילד כדי לעבד את הסיפור.
יש הורים שמסתירים מהילד שלהם שיש לו הפרעה עד כדי להחביא לו את הכדור באוכל או לשקר לו שזה ויטמינים, אחרים מנסים להכחיש שיש לו בעיה וסתם אומרים לו שקשה לו או שהוא קצת שובב. לפעמים הם לא רוצים, מחשיבה על טובת הילד, “להכניס לו לראש” שהוא שונה. אבל לדעתי, צריך להסביר גם לילדים, בשפה פשוטה, את הכל כי זה מה שמכבד אותם וגורם להם להבין את עצמם ולדעת שגם המבוגרים מבינים אותם. בסופו של דבר, הילדים יודעים יפה מאוד בעצמם שהם שונים. הם רואים איך ילדים אחרים מתנהגים ומבינים שקשה להם. דווקא ילד שיודע שהוא שונה ומבין למה ומסבירים לו באופן שמותאם לגילו ובלי שיבין שזה משהו רע או הפרעה, אלא קושי לגיטימי, בדיוק כמו שלי יש בעיות ראייה ואני מרכיבה משקפיים, אז גם קל להם יותר לקבל את עצמם ולא לשפוט את עצמם או להרגיש כל כך רע, במיוחד אם יש תמיכה מצד ההורים וגישה טובה לעניין. זהו דבר שחסר להרבה מבוגרים שגדלו בלי אבחנה ועם הרבה תסכולים כי הרגישו שהם שונים ושקשה להם, אך הם והסביבה ייחסו את זה לעצלנות, טיפשות, מופרעות, שובבות או שהם “לא מתאמצים או רוצים מספיק”- דבר שפוגע קשות בדימוי העצמי שלהם. הרבה מבוגרים שמאובחנים בגיל מבוגר ומבינים לפתע שיש להם קושי אובייקטיבי וזה לא כי הם “סתם דפוקים”, פתאום מסוגלים להיות רכים עם עצמם יותר, פחות שיפוטיים ולפעמים הם מצטערים שכשהם ילדים הם לא ידעו את זה ולא טיפלו בזה.
אז בבקשה, עזרו לילד שלכם להבין את הקושי שלו, בדיוק כמו אם היה לכם ילד עם קושי פיזי זה או אחר. זה שהקושי לא נראה לעין, לא אומר שזה לא קיים. זה לא יגרום לילד שלכם לא לנסות מלכתחילה, כי אם תאמינו בו, הוא יאמין בעצמו. זה בסדר להיות מודע לקשיים שלך, כל עוד אתה מקבל כלים להתמודד איתם, ובעיניי ידע הוא כוח ואמונה בעצמי ואמונה של הקרובים אליי בי חשובים מאוד.
אני ממליצה בחום על הספר.