תיאוריות על היווצרותה של משיכה בין- אישית

למשיכה בין אישית בין בני אדם ישנם הסברים רבים ותיאוריות רבות, תלוי בגישה שמנסה להסביר את המשיכה: ביולוגית או פסיכולוגית, וגם בתוכן יש הסתעפויות רבות למשל, הגישה הביולוגית יכולה להסביר את המשיכה על ידי גנטיקה, הורמונים או אבולוציה, והגישה הפסיכולוגית אף היא נחלקת לפי זרמים של תיאוריות שונות. החלטתי לפרוש כאן ממקצת מהתיאוריות הפחות מוכרות שמנסות להסביר מדוע אנו נמשכים לבני אדם מסויימים ומעוניינים בהם כבני זוגנו בקיצור נמרץ.

ישנם שלושה גורמים עיקריים להיווצרות משיכה בין אישית:

  1. שהות חוזרת בקירבת אדם מסוים: לפי פסטינגר ככל שאדם מסויים נחשף בפנינו יותר, כך הוא מתחבב עלינו יותר, אך כמובן גם עלול להימאס עלינו יותר. לדוגמה- ייתכן שאדם שנמצא בעבודה שלנו, בלימודים בבסיס, בחוג או במכון כושר ואנו נתקלים בו לעיתים קרובות, יגרום לנו מעצם החשיפה הממושכת אליו וההיכרות עימו למשיכה. הקירבה הזו מעודדת אינטראקציות והיכרות קרובה יותר עם אותו אדם.  ניתן להסביר זאת על ידי תהליך הלמידה- בכל פעם שאנו נתקלים בו יש לנו רושם חיובי עליו, ובכך הוא ממשיך להתחזק. זיונץ הראה שעצם החשיפה המתמשכת לגירוי מסויים תגרום לכך שאנשים יחבבו אותו מכך שהוא מוכר. תיאוריה זו קיבלה תימוכין במחקרים שונים. יש לציין שזה נכון לגבי גירוי שמלכתחילה נתפס כחיובי, ואילו חשיפה מוגברת לגירוי שלילי דווקא תגביר את הסלידה ממנו. לדוגמה, אם הכרתי בעבודה גבר שבשיחה הראשונית שלי עימו היה לי רושם חיובי ממנו, אזי בכל פעם שאתקל בו ונשוחח מעט, אחבב אותו יותר. אולם אם בשיחה הראשונית שלי איתו הוא עורר בי אי נוחות, לא הרגשתי שהייתה בינינו כימיה והיה בו משהו שגרם לי להירתע ממנו, אז בכל פעם שאתקל בו, זה יגביר ככל הנראה את הרגשות הללו כלפיו. ייתכן שחשיפה מוגברת כלפי אדם מסויים יגרום לנו לחוות אותו כמוכר, תפחית את אי הוודאות שלנו כלפיו והוא ייתפס בעינינו כאמין יותר ונחוש בטוחים יותר במחיצתו. אנו מצפים לפגוש בו, ולכן מראש מתכוננים לכך רגשית וקוגניטיבית. מאחר ואנו רוצים להימנע מאי נעימות כתוצאה מכך שנשדר דחייה או אדישות, אנו עשויים לשכנע את עצמנו שהוא אדם נחמד וחיובי. התגובה שלנו אליו עלולה לגרום לו בתורו לשכנע אותו שאנו אנשים חיוביים ונחמדים.
  2. דמיון בדיעות ובעמדות: פעמים רבות נראה בין בני זוג או חברים דיעות ועמדות בנושאים שונים שהן דומות. נשאלת השאלה האם בגלל שהדיעות דומות אנשים התחברו, או בעקבות כך שהם התחברו דיעותיהם הפכו לדומות? התגלה כי ככל שדיעותיהם של אנשים דומות, כך הם נוטים יותר לשהות זה בקירבתו של זה, החיבה ביניהם גדלה וההיפך. מכאן אנו מסיקים שהדמיון בין הדיעות הוא הגורם לקירבה. תיאוריית ההשוואה החברתית מסבירה זאת בכך שיש לנו נטייה לבחון את עצמנו אל מול אחרים כל הזמן, ולאחר מכן להתקרב לאלו שאנו תופסים כדומים לנו. תיאוריית שיווי המשקל ההכרתי של היידר טוענת שכשאנו מחבבים אדם שדומה לנו בדיעותיו, אנו חשים בשיווי משקל הכרתי. כלומר, אנו נחפש תחילה אדם שאנו נמשכים אליו, לאחר מכן אדם שאנו מסכימים עם דיעותיו, ואם שניהם מתקיימים יחדיו- נחוש איזון. אם אני לא מחבב אדם, גם אם דיעותינו דומות, זה לא יסייע לי לחבב אותו. דגם החיזוקים של ביורן טוען שאנשים יחבבו יותר אנשים שיתנו להם חיזוקים חיוביים. כשאדם מביע דיעה דומה לשלי, אני רואה בזה חיזוק חיובי, כי בכך אני מקבל אישוש גם לדעתי שלי, ואני עשויה לפרש זאת כאילו זה אומר שאני חכמה, דיעותיי מוצלחות וכן הלאה. שאנשים אוהבים לשהות בקירבת אנשים שמביעים דיעות כלשהן מאחר ובאמצעות חשיפה לדיעותיהם, הם מכירים אותם טוב יותר. עיקרון ההדדיות אומר שאני נוטה להתרחק ממי שהקשר שלי עימו לא טוב והוא לא מחבב אות, ולהתקרב למי שהקשר שלנו טוב והוא מביע כלפיי חיבה. זה יקרה בהנחה שהאופן שבו אותו אדם מעריך אותי דומה לאופן שבו אני מעריכה את עצמי. לדוגמה, אם יש בחור שחושב שאני בחורה מוצלחת, חכמה ויפה, אבל אני איני חווה את עצמי ככזאת, אני עשויה לחשוב שהוא צבוע, חנפן, מעמיד פנים וכן הלאה.  תיאוריית הייחודיות טוענת שאנשים שמציגים את עצמם ככאלה שיש להם צורך גבוה בייחודיות ובשהות עם אנשים ייחודיים, נחווים בעצמם על ידי חבריהם כייחודיים. מצד אחד, אנשים רוצים להיות בקירבת אנשים שדומים להם, אולם דימיון רב מידי לאחרים ירתיע אותם בכך שהם יאבדו מהייחודיות שלהם.

     

  3. משיכה פיזית: משיכה פיזית היא גורמת משמעותי בבחירת בן זוג, אך לא רק. ככל שנתפוס את האדם שאיתנו כיפה יותר, כך דעתנו עליו תהיה חיובית יותר גם לגבי תכונות פנימיות. לא סתם אגדות עם מתארות נסיכות טובות לב כיפות מראה ומכשפות מרושעות כמכוערות וזקנות. לצד זאת, אנשים נוטים לבחור אנשים שהם תופסים את המראה שלהם כדומה להם מבחינת המראה שלהם. כלומר, אם אני תופסת את עצמי כאישה נאה וכך הסביבה שלי, אני אשאף למצוא בן זוג שאני תופסת אותו כנאה וההיפך. מצד שני, לעיתים מידת החשיבות של האטרקטיביות הפיזית בבחירת בן זוג עשויה להיות דווקא בעוצמה פחותה כי אנו מתבססים יותר על רציונל תועלתי– זוהי השערת ההתאמה.

ישנם שלושה תנאים הכרחיים להתאהבות:

  1. המתאהב צריך לגדול ולהתחנך בתרבות שמאמינה באהבה. אנשים שגדלו בתרבות בה לאהבה אין חשיבות בבחירת בן זוג, ומתחתנים בשל בחירת ההורים, סטטוס סוציו-אקונומי, כדי להשליט יחסי שלום עם משפחה או שבט אחר וכדומה, הם אנשים שלא יתאהבו או יפתחו אהבה עם הזמן. כמו כן, ככל שהאדם יתן חשיבות גבוהה יותר למציאת בן זוג שאותו יאהב ולאהבה עצמה, כך הוא יחפש אחריה יותר ויתנסה עם יותר בני זוג במטרה למצוא את "אהבת חייו".
  2. האדם צריך למצוא אובייקט מתאים לאהבה, שהוא יהיה בקירבתו ויימשך אליו מינית.
  3. יש עוררות אמוציונלית שאותו אדם מפרש כאהבה. מה שגורם לעוררות הזו זו עוררות פיזיולוגית ופירוש קוגניטיבי שיהיה תואם לעוררות הפיזיולוגית. זוהי תיאוריית הריגושים הדו- שלבית של וולסטר.

 

לבסוף, לאהבה ישנם שלושה רכיבים לפי המודל המשולש של סטרנברג:

  1. הרכיב הרגשי- אינטימיות: מבטא קירבה, תלות, הדדיות,שיתוף פעולה, תקשורת ושיתוף של בן הזוג בעניינים אישיים.
  2. הרכיב הקוגניטיבי- מחוייבות: הרגשת חובה לשמור על הקשר הזוגי. הרגשה זו יכולה לתופס תוקף חוקי/דתי של נישואין, והיא לא בהכרח תלויה ברכיב הרגשי או ההנעתי.
  3. הרכיב ההנעתי- תשוקה: הרצון העז להיות בקירבת בן הזוג ולקיים איתו מגע פיזי. התשוקה לרוב מתפתחת ראשונה והכי מהר, אבל גם זו שדועכת הכי מהר.

 

 

המאמר הנ"ל נכתב בעקבות סיכום שמצאתי מקורס "מבוא לפסיכולוגיה" מלפני שנים רבות, כך שלצערי הרב לא נשארו לי המקורות, אבל עדיין רציתי לשתף אתכם בו. מה דעתכם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *