פרידות בטיפול רגשי

פרידות הן בדרך כלל מאורע עצוב. במיוחד כשזה ממישהו שאתה קרוב אליו.
אני חושבת שיחסים טיפוליים זה בין סוגי היחסים הכי אינטימיים שאדם יכול לחוות. אצל אנשים מסויימים אפילו הכי אינטימי- אדם שרואה אותך במצבים הכי לא נעימים, פגועים, כאובים, אישיים… ששומע את הסודות שלך, שמושיט לך יד, שנמצא שם בשבילך, שמכיל אותך, שנותן לך את העיצה שלו או התובנה שלו, מישהו שמתקף אותך, רואה אותך, שם לב אליך, רגיש אליך… מרוכז בך כל כולו.
 
 

אני יודעת שיש אנשים שחושבים או חוששים שעבור המטפל המטופל הוא עוד מטופל, אחד מיני רבים ו/או שהוא ארנק מהלך על שניים. בכלל, נושא התשלום הוא סוגייה שתיאורטיקנים ומטפלים רבים וטובים דנו מכל הכיוונים ועל איך זה משפיע על הקשר הטיפולי- עצם קיום התשלום או היעדרו, הגובה שלו, הבקשה להנחה, הסיבה להפסקה, הסיבה להתחלה, עיכוב התשלום, אופן התשלום, היחס של המטופל והמטפל לתשלום, המשמעות הישירה והסימבולית שלו…
 
אבל בסופו של דבר… לדעתי, ואני בטוחה שאני לא מייצגת כאן רק את עצמי, מדובר בקשר אנושי ואינטימי בין שני אנשים. אי אפשר לזייף חיבה אמיתית ואכפתיות אמיתית. אי אפשר לזייף מערכת יחסים שלמה. מטופלים מרגישים אם המטפל שלהם לא אותנטי מולם לגבי מה שהוא חושב עליהם או מרגיש כלפיהם, אם הוא לא באמת שמח לראות אותם, מתעניין בשלומם ואכפתי לגבי מה שקורה להם בחיים ואם הם חווים שינוי ואיך, כמה ולמה, אם הוא לא באמת רוצה להקשיב והוא לא באמת נוכח… ומטופלים כאלה לרוב לא ישארו במקומות כאלה, ואם הם ישארו- הם לרוב משחזרים מערכות יחסים פוגעניות או אפאטיות כלפיהם והם לא יצליחו להרגיש חוויה של תיקון, הם לא ידעו שאפשר אחרת.
 
אני מטפלת CBT, ולמרות שאני מאמינה בגישה בה אני מטפלת ואני מחוברת אליה בכל נימי נפשי ואני רואה בה דרך חיים של ממש, בסופו של דבר (וגם המחקרים מאוששים זאת), לפני הגישה הפקטור הכי חשוב בהצלחה של טיפול זה הקשר שנרקם בין המטפל למטופל, זה יחסי האמון והביטחון, הכימיה ביניהם, החיבה ההדדית.
 
אני מרגישה שאני אוהבת את כל המטופלים שלי ואכפת לי מהם באמת. אני מוצאת בכל אחד מהם את המקומות שאני יכולה להתחבר אליהם. אני נותנת להם את אותו יחס בין אם הם משלמים לי בפרטי ובין אם הם לא משלמים לי בציבורי. כשאני מטפלת באנשים, כן- זו גם הפרנסה שלי, אבל אני שם בעיקר כי אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת לעזור לאנשים ולהשפיע עליהם, להאיר להם את הדרך ולתת להם עזרים.
 
וגם אני… גם אני מתחברת ונקשרת למטופלים שלי, אלו שמתמידים ומגיעים ואנחנו מכירים טוב זה את זה ולומדים להכיר זה את זה. אני כמטפלת, מביאה לא רק את הידע והניסיון שלי, אני מביאה גם את האישיות שלי והרגשות שלי- ואלו כנראה הכלים הכי חשובים שיש באמתחתי בטיפול. אני מקווה שלעולם זה לא ייפסק ואני לעולם לא אהיה שחוקה כל כך עד שיפסיק להיות אכפת לי באמת. אני מאמינה בלהיות מטפלת שהיא אדם אותנטי שמביא את עצמו לטיפול, והטיפול הוא בעצם מפגש ייחודי בין שני עולמות ייחודיים.
 
טיפול נפשי מושתת הרבה על היחסים הנבנים, על כל המשתמע מכך.
לכן, הרבה פעמים טיפולים חווים טלטלות, קשיים וקונפליקטים. ולא רק שזה בסדר גמור וזה טבעי, זה מאפשר הרבה פעמים התפצלות לשתי אופציות- התגברות על המשבר, צמיחה והעמקה של הקשר או דווקא שבר שלא ניתן לגשר עליו. במקרים כאלו וגם אחרים שבהם יש פרידה חד צדדית של המטופל או פרידה כפויה בעקבות נסיבות שונות, הפרידה נעשית באופן קטוע, פגוע, מפתיע. אלו פרידות קשות וכאובות לכל הצדדים, ואין מטפל שלא חווה מעודו פרידות כאלה. גם מהפרידות האלה ניתן לצמוח, ללמוד ולהבין- מה היה החלק שלי? איפה אני טעיתי? מה יכולתי לעשות אחרת?
 
בעיניי טיפול ארוך שאין בו אף קונפליקט או מחלוקת, אין כעסים, עצב או תסכול, הוא טיפול לא אותנטי ולא מקדם כי הוא לא הצליח לדמות מערכת יחסים משמעותית בחיי המטופל, מערכת יחסים שאיפשרה לו לכעוס, לבכות, לכאוב, להאשים, להתנגד- ולדעת שהמטפל יכיל את הכל ושהוא לא יכעס, ייעלב, ייפגע או ידחה. כי אם המטופל לא מביע אף אחד מאלה, לדעתי הוא לא נאמן לעצמו כי הוא עסוק בלרצות את המטפל או שהוא לא עבר תהליך של ממש או שהוא לא מחובר לעצמו באופן שהוא יודע מה הוא מרגיש, מה הצרכים והרצונות שלו.
 
אבל יש גם פרידות משמחות.
פרידות שבהן המטרה הושגה, הטיפול הגיע למיצוי. פרידות שבהן הענקתי את כל מה שיכולתי למטופל, ליוויתי אותו כברת דרך, צלחנו קשיים ומהמורות בחייו ובינינו, פרידות אחרי תהליך שיש בצידו גם סיפוק ותחושת משמעות.
בפרידות האלה גם קשה לי, אבל זה גם קצת מזכיר לי קשר הורי: את נותנת, מטפחת, מגדלת, תומכת, מייעצת, אוהבת, סופגת ומשתדלת לעמוד יציבה נוכח סערות. את עושה כל מה שאת יכולה כדי ללוות את האדם הזה שאיתך בדרך שלו עד הרגע שהוא גדל והוא מבין שהוא כבר לא זקוק לך, והוא יכול לפרוש כנפיים ולעוף. פה בדיוק האמביוולנטיות בין הדאגה: “האם הוא יסתדר בלעדיי? האם נתתי לו מספיק?”, והרי תמיד אפשר לתת עוד… לבין ההבנה שמפה ואילך זה כבר תלוי בו וכאן הסתיים תפקידך, והתפקיד האמיתי כמטפלת זה שהוא יהיה עצמאי ויוכל להסתדר בכוחות עצמו, ולהכיר בכך (שניכם) שהוא חזק דיו לעשות זאת.
זו שמחה מהולה בעצב קטן, כי זו עדיין פרידה וגם כשאנחנו יודעים שהפרידה היא החלטה נכונה, זה עדיין קצת יכול לכאוב.
 
אז עכשיו קצת כואב לי, אבל אני גם מרגישה הרבה סיפוק- אלו בדיוק הפסגות שאני שואפת להגיע אליהן, והן מדרבנות אותי להמשיך הלאה ולהיות עוד שלב בחיים של אדם כלשהו שאני אגע בו מספיק עמוק בשביל שהוא יוכל לעבור לשלב הבא כבר לבד.
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *