נניח שאני באה אליכם עם מזוודה ובה השכר הממוצע במשק- כ-10,000 ש”ח.
אני מציעה לשלוח לכם את המזוודה מידי חודש עד סוף חייכם (כמובן שהכסף צמוד למדד וכו) בתנאי שלא תעבדו לעולם, וגם אסור לכם להתנדב באופן משמעותי, נניח יותר מ-4 שעות בשבוע. האם תסכימו?
מצד אחד זו הכנסה יפה שאפשר לחיות ממנה טוב, מצד שני לא תהיו מיליונרים ולא תוכלו עכשיו לטייל בכל העולם במשך שנים או לקנות נדל”ן וכו.
נ.ב- מה תעשו בשאר הזמן?
מה מטרת השאלה?
זה ניסוי מחשבתי מתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית והייעוץ התעסוקתי.
ברור לכולנו שעובדים כדי לקבל כסף שיאפשר לנו להתקיים, ורצוי שהרבה מעבר לזה. לצד ההבנה הזו המובנת מאליה, השאלה של המזוודה עוזרת בעצם למטפל/יועץ לבדוק מהם המניעים הנוספים של האדם? מה יחסו לעבודה ולמקום העבודה בחייו? לפעמים זה גם עוזר לאדם להגיע לתובנות לגבי עבודה וקריירה, חזון תעסוקתי, כסף, הערכה עצמית וכדומה.
דוגמה שממחישה זאת היטב:
שאלתי את בני בן ה-8 את שאלת המזוודה, והאם הוא חושב שהייתי לוקחת אותה. הוא אמר שלא. שאלתי מדוע הוא חושב כך, והוא אמר: “כי את אוהבת לעזור לאנשים”.
בכך, הוא סיכם באופן מדוייק ומופלא את היחס שלי לעבודה שלי-
כשאתה עובד בעבודה שאתה אוהב, שהיא מלאת סיפוק ומשמעות, שהיא מאפשרת לך לממש את הנטיות והצרכים התעסוקתיים שלך- העבודה היא עבורך עולם ומלואו, הרבה פעמים האופן שבו אתה מגדיר חלק מהזהות שלך ומבלה זמן רב מיומך וחייך.
אנשים שעובדים בעבודה כזו, לרוב יתקשו לוותר עליה תמורת שכר כלשהו, ואפילו גבוה בהרבה. הם אולי יגידו בהתחלה: “כן!”, כי זה מפתה לקבל שכר בלי לעבוד קשה, אבל כשחושבים לעומק ומבינים שגורם מסוים בחיינו מעניק לנו משמעות, הנאה, עלייה בערך העצמי ותחושת מימוש עצמי, כמו גם תופס חלק משמעותי של זמן בחיינו, אנו עלולים להרגיש תחושת חסר משמעותית- איך נוכל להעביר חיים שלמים בלי לעסוק במה שאנחנו אוהבים והוא כבר חלק מאיתנו? ובכלל… מה נעשה בזמן שנשאר לנו אם לא נוכל לעבוד או להתנדב? כמה כבר נוכל לטייל בעולם ולעסוק בתחביבים שלנו?
ניתן לראות אצל קשישים ואנשים שהפכו לנכים באמצע חייהם או נפצעו קשה ונמנע מהם לעבוד, שכשהם מפסיקים לעבוד- מצבם הנפשי ופעמים רבות גם הפיזי מתדרדר. במקרה של קשישים ניתן לראות גם התדרדרות קוגניטיבית כי לעיתים אותם קשישים לא מוצאים פעילויות אחרות שממשיכות להעסיק את מוחם, יש שיעמום, בידוד חברתי, אין מסגרת וכדומה. כל אלו הן סיבות נוספות שהן חשובות מאוד לגבי השאלה האם לעבוד או לא אצל אנשים שנמצאים במצבים כאלו ממש.
לעומת זאת, כשעבדתי עם פוני רווחה (בפרט אימהות חד הוריות שמקבלות הבטחת הכנסה או מזונות מביטוח לאומי) או משתקמים של בריאות הנפש בהוסטל שעבדתי בו, נוכחתי לגלות שחלקם יכולים ומעדיפים לא לעבוד שנים רבות ולחיות רק מקצבת נכות או הבטחת הכנסה, הכנסות נמוכות ביותר שהן אף פחות מהמינימום.
בהתחלה לא הבנתי איך אפשר להיות במצב סטטי כזה שבו אתה מעביר את יומך בצפייה בטלביזיה, קפה וסיגריות.
ככל שהעמקתי יותר לראיית העולם שלהם ולחייהם, הבנתי שהאנשים האלה פשוט לא רואים בעבודה משהו בעל משמעות שיכול להטיב עם חייהם. עבודה הוא רק לצורך הישרדותי. הם לא מאמינים שהם יכולים להגיע להישגים ולסיפוק בעבודה. לנגד עיניהם הם רואים רק אפשרויות מדכאות של עבודות בשכר מינימום (או פחות אצל נפגעי נפש במפעלים מוגנים או מועדונים תעסוקתיים), חלקיות משרה, שבהם יעבדו בעבודות בלתי מקצועיות כמו עבודה פשוטה בפס ייצור במפעל, ניקיון, טיפול בקשישים, סדרן סחורה או קופאית בסופר…
המחשבה על העבודות האלה שהן שוחקות פיזית ונפשית, לא גורמות להם להרגיש ששווה להם לעבוד, שיש שטעם בעבודה.
הם יגידו שהם ייקחו את המזוודה בשתי ידיים, כי מבחינתם זה שידרוג של המצב הקיים, ואין בכלל מקום להתלבטות.
במקרים כאלה, הרבה פעמים מה שעוזר, זה לפתוח להם צוהר לאמונה שעבודה יכולה להיות גם נפלאה (כמובן לא כל הזמן… אבל בגדול), מספקת, מהנה, שיש לה ערכים רבים ש(כמעט) אף כסף בעולם לא יספיק.
מה דעתכם על כך?
ענבל