אחת ההתמחויות שלי היא לטפל באנשים עם הרצף של ביישנות וחרדה חברתית. רבים מהם כלל לא מודעים לכך שיש להם חרדה חברתית, הם סבורים שהם “רק ביישנים ומופנמים ועם ביטחון עצמי נמוך”.
זה בהחלט נכון, אבל ההבדל המרכזי בין “סתם” ביישנות לחרדה חברתית, זה שאדם ביישן יתבייש לעשות דבר מה שהוא רוצה או צריך לעשות וייתכן שינסה להימנע מכך, אך בסופו של דבר הוא יעשה זאת, ירגיש את הלחץ והחשש בהתחלה, ואחרי שזה יגיע לשיא מסויים- זה ירד בהדרגתיות כי הוא התגבר על החשש שלו, וזה טבעו של פחד.
אצל אדם עם חרדה חברתית, תהיה הימנעות בכל מחיר מהרבה סיטואציות שגורמות לו ללחץ, פחד, בושה או מבוכה. אם הוא לא ימנע זה כי הוא יתפוס את ההימנעות כגרועה יותר מבחינת התגובה של הסביבה ואז בתוך הסיטואציה הוא יהיה נפקד- נוכח, כלומר פיזית הוא שם, אבל קוגניטיבית ורגשית הוא יהיה בחרדה ולחץ גבוהים מאוד מלפני הסיטואציה ולאורך כל אורכה, ולאחר הסיטואציה לרוב “יחפור” וינתח כל מילה שאמר ואמרו לו וכל הבעת פנים ומה עשה נכון ולא נכון ואיך הסביבה בטח תפסה אותו…
הרבה פעמים זה מגיע לכל מיני סיטואציות שנראות פשוטות ונורמליות לכולם, אבל לאנשים עם חרדה חברתית הן יכולות להיות קשות מאוד- לדוגמה לא לבקש זיכוי על טעות שנעשתה משירות לקוחות טלפוני או להחליף מנה פגומה במסעדה, לא להתקשר לאדם זר כמו לקוח או למזכירות בקופת חולים לקבוע תור, לא לומר לבוס שרוצים שבוע חופש או העלאה, להתחמק מערב חברתי בעבודה או להציג מצגת בישיבת צוות או בקורס באוניברסיטה- גם אם הציון תלוי בו.
בבסיס, אדם עם חרדה חברתית מאוד חושש מהשיפוטיות והביקורתיות של הסביבה. שיחשבו שהוא קטנוני, מגזים, טיפש, מוזר או משעמם. הוא ייטה להיות הטיפוס שמרצה אנשים, שמוותר על עצמו, שמתקשה להביע את צרכיו ורצונותיו (אם בכלל מודע להם) ובאופן כללי מקטין את עצמו כמה שאפשר ואת המקום שלו בחלל באותה סיטואציה שמלחיצה אותו.
חשוב לציין שחרדה חברתית יכולה להתבטא בתחום ספציפי מאוד כמו למשל בחיפוש זוגיות, בעבודה או פחד קהל (שהוא סוג ספציפי של חרדה חברתית), שהיא יכולה להתבטא רק מול זרים, מכרים או דווקא אנשים שקרובים לאותו אדם מאוד ובשאר התחומים האדם יראה בעל ביטחון עצמי רגיל ואף גבוה ולכן זה מפתיע אותם כל כך כשאני אומרת שאני חושבת שיש להם חרדה חברתית. חרדה חברתית יכולה גם להיות מוכללת ואז יראה כאילו האישיות של האדם ביישנית וחסרת ביטחון.
מה שנפלא בטיפול באנשים עם חרדה חברתית, זה שלמרות שאנו עובדים על הסיטואציות אותן הם הגדירו בתחילת הטיפול מחוץ לקליניקה, כשהטיפול עובד, אני מתחילה לראות שינויים קטנים בקליניקה: מטופלת שפתאום באה עם עקבים, חצאית קצרה, מאופרת ומטופחת כשלפני זה היא באה עם נעלי ספורט ובגדים גדולים וכהים כדי להסתיר את עצמה או מטופל שפתאום מחייך, היציבה שלו נראית איתנה יותר ומלאת נוכחות וכשהוא מדבר על דברים אישיים ששמים אותו במקום פגיע- העיניים שלו לא מטיילות בחלל- אלא יוצרות עם עיניי קשר.
לא תמיד הם מודעים לשינויים הללו, ואני מעירה את תשומת לבם בעדינות.
לאחרונה מטופלת שלי ישבה מולי ושוחחנו, ולפתע היא ביקשה שאעלה את הטמפרטורה של המזגן. חייכתי והגבהתי אותה ולאחר מספר רגעים שאלתי אותה: “האם שמת לב שביקשת ממני להגביר את הטמפרטורה בפעם הראשונה? עד היום לא אמרת דבר ואני הייתי שמה לב שקר לך כי את התכווצת בכורסה, לבשת עליונית או שמת על הברכיים כרית וחיבקת אותה- ואז שאלתי אותך אם קר לך…”
היא הביטה בי מופתעת, כאילו זה מובן מאליו שביקשה ואפילו לא שמה לב. ההירהור שלה בתובנה שלי תוך כדי חיוך וכששתינו תוהות על המשמעות של לדבר על הצרכים שלה בלי לבטל את עצמה היו נוכחים באוויר (הפחות קר…) במלוא עוצמתם.
(איזכור הסיטואציה עם המטופלת באישורה ובידיעתה).