“לא ייאמן”- ביקורת. מיני סדרה שמתבוננת על קורבנות אונס ותלונות שווא

בוקר אחד נערה בסיכון בת 16 עם היסטוריית חיים מורכבת וקשה מתקשרת למשטרה ולקרובים כדי לדווח שנאנסה באכזריות זמן קצר לפני כן בדירתה במסגרת של תוכנית המסייעת לצעירים בסיכון. המשטרה מגיעה מיד, כולם מנסים לתמוך ולעזור. מחפשים ראיות, מתשאלים אותה, שולחים אותה לבדיקה מקיפה וחודרנית בבית החולים.
היא מתבקשת לספר את הסיפור שלה שוב ושוב ושוב בפני חוקרים גברים, ובכל פעם מעמתים אותה מחדש עם פרט זה או אחר שלא מתיישב עם פרט זה או אחר. עם זה שאין ראיות. המשטרה מתחילה לפקפק בה, אימהות האומנה שלה מפקפקות בסיפור שלה בגלל העבר שלה.
מופעל עליה מכבש לחצים להודות שבדתה את התלונה על האונס מסביבתה- עד שהיא מודה.
שנתיים אחר כך, באופן כמעט חסר תקדים ולא אופייני- מוגש נגדה כתב אישום על תלונת שווא.
 

 
במקביל שתי בלשיות חוקרות כל אחת בנפרד מקרה אונס אכזרי. באופן מקרי הן מגלות שיש קווים דומים מידי במקרי האונס שלהן (אנו יודעים שהם דומים גם למקרה של הנערה מתחילת הסדרה) למרות שהנשים שונות מאוד בגילן, מראן, הגזע שלהן וכו’ (מה שבעיניי משקף את העובדה שכל אחת עלולה להיאנס), ולאט לאט מתפתחת תיאוריה שיש אנס סדרתי .
 
זה הבסיס בקצרה (ולא ארחיב עם ספויילרים) של מיני סדרת דרמה בלשית של “נטפליקס”- “לא ייאמן”.
באופן מרתק, הסדרה הזו מתכתבת בעיניי עם הסיפור שקרה באיה נאפה עם הצעירה הבריטית וחבורת הישראלים, שכנראה אחרי מכבש לחצים הודתה שבדתה את האונס, ולאורך כל הסיפור הזה האשימו אותה- שהיא הלכה איתם בהסכמה, שפטו את העבר שלה שהיא כבר בדתה בעבר, שהיא לא זוכרת מי בדיוק היה שם וכמה, שהיא הסכימה לזה ולא להוא, שהיא שתתה… אינני יודעת מהי האמת שם, אלא רק שהדברים תמיד מורכבים יותר מכפי שהם נראים.
 
בסדרה הזאת, אפשר לראות באופן מרתק ושונה מסדרות בלשיות קלאסיות את מה שעוברת מתלוננות על תקיפה מינית- איך שכל אחת מגיבה אחרת לאונס, מתמודדת אחרת, איך הטראומה משפיעה עליה, איך בלשים שונים (בלשיות ובלשים? כמה למגדר יש משמעות ליחס שלהם לקורבן ולתגובה של הקורבן כלפיהם) מנהלים את החקירה שונה, את התגובה של בתי המשפט, מערכות השיקום, הסביבה הקרובה של הקורבן אם היא בוחרת לשתף ואת מי ולמה ואיך…
 
ואת הקושי של הסביבה להאמין לקורבן, את התגובות שהיא חווה מהחברים, בני זוג, משפחה, עבודה וכדומה…
את הקושי של הקורבן להתמודד עם החודרנות של החקירה ומצד שני עם אוזלת ידה של המשטרה כשאינה מצליחה לסייע או למצוא חשודים.
את חוסר האמון שהולך ומתפשט כלפי כל מי שקרוב וזר לקורבן ומערער את עולמה.
הבלשיות, אנושיות כל כך, חדורות מטרה, אמפתיות, מתקפות, ומנרמלות כל כך את הקורבנות- ברמה שגרמה לי לתהות האם באמת במציאות הבלשים מתנהגים ככה כלפיהן והלוואי שזה היה ככה… הסדרה מציצה לחייהן ואיך שהעבודה שלהן משפיעה על הזוגיות שלהן, על ההורות שלהן, על הנפש שלהן…
 
הרבה התבוננות על תרבות האונס, על איך שנשים מרגישות מאויימות בסביבה שלהן באופן תדיר והיחס שלהן לגברים והיחס שלהם כלפיהן (לא באופן מיזוגני או שיפוטי, פשוט תיאורי). אחד מרגעי השיא בעיניי שגרם לי לחשוב, היה כשאחת הבלשיות המתוסכלות מבכיר בFBI תהתה מול שותפתה האם הוא גם היה מגיב ככה בחוסר רצון לשתף פעולה, אם גברים היו מפחדים מאונס כמו נשים ואם הוא היה מפחד ש”מישהו יאנוס אותו בתחת”. עורך הדין של אחת הקורבנות שפט את המערכת בכך שאיש לא מפקפק באמינות של קורבן שוד או עבירות אחרות, אבל בקורבנות של עבירות מין- כן.
 
בקיצור, סדרה מעולה שבעיניי מציאת האנס והרכבת הפרופיל שלו הום מרתקים, אבל אולי הכי פחות חשובים בין כל ההתבוננות על כל המערכות שמרכיבות את הסיפור הזה, שאגב- מבוסס על סיפור אמיתי ונאמן כמעט במדויק למקור לפי ביקורות שקראתי. אני ממליצה לכל מי שעוסק בטראומה, אונס, נוער בסיכון ונוער בכלל, טיפול, שיקום וכל מי שהנושא הזה באופן כללי מעניין אותו לצפות בזה.
 
יש לציין שיש אזהרת טריגר בתחילת הסדרה.
 
התמונה לקוחה מנטפליקס.
 
 
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *