לקראת ט”ו באב, חשבתי על כל נושא הזוגיות שמאוד מעסיק את רובינו- בין אם יש לנו זוגיות ובין אם לא כמו בכל תחום בחיינו, גם כאן הפרשנות של מצבים בחיים משפיעה מאוד על הרגשות ועל ההתנהגות שלנו.
לפעמים אנחנו חווים דברים שעשינו, אמרנו או פגמים מסוימים בנו (אמיתיים או מדומים) ככאלה שבטח נחווים על ידי האחר כגרועים הרבה יותר.
לא תמיד יש לנו שליטה על המציאות, אבל יש לנו שליטה מסוימת לגבי איך שאנחנו בוחרים לפרש אותה ולהתנהג בהתאם.
באופן כללי, אני בעד חוש הומור וציניות- אני חושבת שהם מהווים דרך התמודדות נהדרת עם החיים.
לפעמים אני מציעה לאנשים שמאוד רגישים לסביבה ו”מה יגידו עליהם ועל הפגמים שלהם”, בעיקר אנשים ביישנים או אפילו כאלה עם חרדה חברתית, לא לפחד מהביקורת הזו- ואפילו לומר אותה בקול רם ולהשתמש בה בצחוק. הומור עצמי הוא דרך נפלאה לשבור קרח וגם מנטרלת ביקורתיות מאיימת של הצד השני- הרי ברגע שאני צוחקת על החולשות שלי, לצד השני אין טעם “לרדת” עליי בשל החולשות הללו.
הומור שחור הוא דרך נוספת שמסייעת רבות לאנשים להתמודד עם מצבי חיים ומשברים קשים ביותר: סרטן או נכות, הפחד שאמות אם אני חולה במחלה סופנית, התמודדות עם מוות של אדם קרוב אליי, מלחמה (ואף בשואה) ומצבי חירום מתמשכים אחרים ואף אנשים שבשל מקצועם חשופים באופן מתמשך למצבים מורכבים ואף מסכני חיים שלהם או של אחרים (למשל מקצועות הביטחון, רפואה וטיפול).
לפני זמן מה יצאתי לדייט, ובדיוק לפי חוק מרפי, יצא לי חצ’קון מבאס במיקום אסטרטגי על הלחי. מוזר בהתחשב שזה לא קרה לי שנים ולאור העובדה שאני כבר מזמן לא נערה. היו לי כמה אופציות להגיב לכך:
1) להתבאס ממש ולנסות להסתיר את זה.
2) להמציא תירוץ ולבטל/לדחות את הדייט כי אני מרגישה שאני נראית זוועה- ולא ממש סימפטי לצאת לדייט כשאת לא מרגישה שאת נראית מיליון דולר.
3) לצאת לדייט ולקוות שהוא לא ישים לב או לפחות שהוא יהיה מספיק מנומס בכדי לא להעיר משהו.
4) לצאת לדייט, לגייס את כל הביטחון העצמי שלי, שמחת החיים שלי וחוש ההומור שלי ולנסות לצלוח את זה בשלום.
אז הבחור אסף אותי, שאל אותי: “היי, מה שלומך?”
ואני מיד אמרתי בחינניות ובספונטניות: “די סבבה חוץ ממגדל האייפל שהחליט לצוץ לי על הלחי ורואים אותו מהירח…”
הוא פרץ בצחוק, הקרח נשבר, שמתי את הפיל באמצע החדר (או שמא עליי לומר חצ’קון בגודל של פיל), ועכשיו כבר אפשר היה להמשיך הלאה בלי להיות מוטרדת ולחשוב על מה הוא חושב עליי ועל החצ’קון הזה וכמה זה נוראי.
האם אתם משתמשים בהומור גם כדרך להתמודד עם דברים? אשמח לדוגמאות 