fbpx

התערבות זוגית בטיפול פרטני במבוגר עם הפרעת קשב וריכוז/ חרדה חברתית

“אני לא יכול איתה יותר”, הוא ירה את דבריו לחלל האוויר. “אני עובד קשה מהבוקר עד הערב, לפעמים עובד שעות נוספות וקורע את עצמי. היא בבית כל היום ולא עושה כלום. אני חוזר הביתה ורואה הרבה פעמים את הבית כמו שהוא היה כשיצאתי בבוקר. כל דבר לוקח לה המון זמן. היא הולכת לישון מאוחר וקשה לה לקום בבוקר בזמן ולהכין את הילדים לבית הספר. את יודעת כמה פעמים הם הגיעו על הדקה או איחרו?! אני אומר לה שלא מספיק שהיא לא מצליחה להחזיק מעמד בעבודות וזה מכניס אותנו לחובות, היא גם לא עושה כלום בבית. הבית מבולגן ומלוכלך. מילא כשהיא עובדת, אני מבין. אבל גם כשהיא לא?! למה אני צריך לחזור בשבע בערב ולראות שאין לי חולצה נקייה ללבוש למחר בעבודה?!”.
הוא עצר לרגע מהמונולוג הארוך והמאשים שלו. שירן (כל השמות בדויים) התכווצה בכסאה ונראתה קפואה. פניה היו סמוקות, עיניה מושפלות והבעת פניה שמוטה. היא נראתה כמו ילדה קטנה ונזופה על ידי הוריה.

ידעתי שזו חוויה שזכורה לה מהילדות והיא עכשיו משתחזרת לה מול בעלה.
ניסיתי לגייס אותו למטרת הפגישה שהוגדרה מראש. “זה באמת מאוד מתסכל. אתה עובד קשה ואתה חוזר הביתה ורואה שכלום לא נעשה ואין לך כוח לדאוג לדברים. אתה יודע שאשתך בבית ולא עובדת ומניח שהיא התפנקה לה וראתה טלביזיה כל היום, ולכן אתה כועס ומרגיש שזה לא הוגן”.
הוא הקשיב לי בתשומת לב והנהן. “נכון. זה לא הוגן. שתפסיק להיות עצלנית ותתחיל לקחת אחריות. היא כבר לא ילדה. היא אישה נשואה עם שני ילדים שצריך לדאוג להם”.
שירן נשכה את שפתיה מכאב. ראיתי על פניה שהיא מנסה להחזיק את עצמה שלא לבכות.
“שירן, את רוצה לענות לטענות של מאור כלפייך?”, שאלתי בעדינות.
שירן השתהתה רגע ואז הנידה בראשה לשלילה. 
“תראה, מאור. אני ושירן חושדות שלשירן יש הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת. זו הפרעה שנולדים איתה והיא משפיעה על כל תחומי החיים. שירן שיתפה אותי שהבן הגדול שלכם, עידן, אובחן לפני שנה. נכון?”
מאור הנהן. “היו לו בעיות בלימודים והוא התפרע. כמה פעמים קראו לנו באמצע היום לקחת אותו. הוא לוקח ריטלין ופחות מתפרע, אבל הוא עדיין לא עושה שיעורים בבית ולא לומד למבחנים. אני אומר לו שהוא כבר בכיתה ד’ והוא לא יכול ככה לזלזל בלימודים. הוא צריך לקחת אחריות. אני לא יכול לעשות בשבילו שיעורים”.
הקשבתי למאור והוספתי: “מאור, הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה נירולוגית ותורשתית. המוח של מישהו עם הפרעת קשב וריכוז עובד קצת אחרת. יש חוסר איזון כימי באונה הקדמית של המוח”, אני מצביעה על קדמת ראשי. “זה האזור שאחראי על יכולת הריכוז שלנו, האיפוק והמיומנויות הניהוליות שלנו, מה שיוצר אצלם בעיות של דחיינות, קושי בניהול זמן, חוסר יכולת להתחיל משימה או לסיים אותה, סדר וארגון וכו'”
“אבל שירן אישה רגועה”, מאור התפרץ לדבריי. “היא לא תזזיתית כמו עידן. הוא… קשה לו לשבת יפה. אני מבין אותו. אבל היא יכולה לשבת מול הטלביזיה שעות בכיף שלה”
“יש כל מיני סוגים של אנשים עם הפרעת קשב וריכוז ואצל כל אחד התסמינים קצת אחרים ובעוצמה שונה. לעידן יש היפראקטיביות ולשירן אין. לכן פספסו אותה כשהייתה ילדה ועד היום היא לא אובחנה. היא הייתה שקטה, חולמנית וביישנית. אף אחד לא שם לב אליה. אבל היו לה אותן בעיות בלימודים ובהתנהלות שלה כמו לעידן, והבעיות האלה מלוות אותה עד היום- חוסר היציבות בעבודה, הפחד מללמוד כדי לא להיכשל, הקושי שלה לאסוף את עצמה ולעשות מטלות בבית או בעבודה- בעבודה מפטרים אותה ובבית כועסים עליה. היא לא נהנית מזה. היא מתוסכלת בעצמה”.

שירן החלה לבכות. זו לא הפעם הראשונה שהסברתי לה את כל זה. בכל פעם שצץ קושי עם תלונה חיצונית, בכי והאשמה עצמית שעוד יותר מנמיכה לה את הביטחון, אני מזכירה לה שזה בגלל הפרעת הקשב.
“שירן, אני רואה שאת מאוד נסערת. את רוצה עכשיו להתייחס לדברים של מאור? זה מאוד חשוב שהוא גם ישמע ממך”.
שירן הניעה ראשה לשלילה. 

חודש שלם דיברנו על איך שירן מסבירה למאור על הקושי שלה ואיזו עזרה היא צריכה ממנו. בכל פעם היא דחתה את השיחה איתו ולא הצליחה להביא את עצמה לכך למרות ששוחחנו ארוכות והתכוננו לגבי מה היא יכולה לומר ועשינו סימולציות והשתמשנו בדמיון מודרך. מניסיוני, לשירן יש גם ככל הנראה חרדה חברתית, מה שאומר שהיא מתקשה לדבר על רגשותיה וצרכיה מול אנשים. לכן לבסוף הצעתי לעשות את השיחה הראשונה עם מאור בנוכחותי ובתיווכי כדי שלאחר מכן הם יוכלו להמשיך לבד, ובמקרה הצורך הם יוכלו ללכת לטיפול זוגי. 

“את זוכרת שדיברנו לפני כן על מה את רוצה לומר למאור? על מה שאת מרגישה כשקשה לך ועל התגובות שלו ומה היית רוצה שהוא יעשה כדי לעזור לך?”, שאלתי. 
היא הנהנה והרימה את ראשה והתבוננה בי. היא לא הייתה מסוגלת להסתכל עליו. חייכתי אליה חיוך קטן של העצמה ותמיכה. ראיתי אותה אוספת אומץ.
היא החלה לומר בקול רועד: “קשה לי. נורא קשה לי. אין יום שאני לא כועסת על עצמי. שאני לא שופטת את עצמי. שאני לא שונאת את עצמי. אני לא מצליחה לעשות דברים. להרים את עצמי. אני מבינה היום שזה בגלל הפרעת הקשב שלי ובגלל הביטחון העצמי שלי שהתפתח מילדות. תמיד הייתי כזאת. הבת הלא מוצלחת. העצלנית. המרחפת. המורים היו מאוכזבים ממני וחשבו שאני לא רוצה מספיק. ההורים שלי כעסו ומתישהו התייאשו. זה הכי כאב”, היא השתתקה לרגע. 
הנהנתי ולחשתי לה בלי קול: “כל הכבוד”.

משהו בשפת הגוף של מאור התרכך. הוא הניח כף יד על כף ידה של אשתו באמפתיה. 
“אני צריכה ש… תבין שזה לא באשמתי ולא בכוונה שאני שוכחת כל דבר ודוחה כל דבר, שאני מאחרת. גם לי קשה להבין את זה באמת. אני צריכה שתתמוך בי ולא תשפוט אותי. שלא תכעס עליי. שתשאל אותי…”, היא סוף סוף הסתכלה עליו. “במה אתה יכול לעזור לי כדי לעשות את זה. שתעודד אותי גם להתחיל וגם לא להפסיק כשקשה לי”.
היא מיד השפילה שוב את המבט.
מאור הביט באשתו עם הרבה חמלה ואז חיבק אותה. היא שוב בכתה. כולנו מאוד התרגשנו.
“איך אני יכול לעזור לך?”, הוא שאל.

כך הוכשרה הקרקע להבנה ופניות אמיתית מצד שניהם לדבר ברמה הקונקרטית על מנת לתכנן תוכנית עבודה כשביסודות הקלפים מונחים על השולחן והסיבות לקשיים ידועות ומובנות, מה שהפחית את הלחץ הפנימי והבין- אישי שלהם.

**כל הפרטים המזהים שונו**

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

להתקשר