האויבים של האהבה

הבוקר, בדרך לבית הספר
-אמא, את האמא הכי טובה בעולם ! לא הייתי מחליף אותך באף אמא אחרת! איתך הכי כיף!
-אני שמחה לשמוע, שחם, אבל גם איתי לא תמיד כיף לך. למשל כשאני כועסת עליך ואנחנו רבים
-נכון, אבל את אוהבת אותי. נכון שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי גם כשאת כועסת?
-נכון
-אז אהבה מנצחת ה-כ-ל!
-את מה האהבה צריכה לנצח?
-את האויבים שלה: כעס, שנאה, עצב וקנאה
-וואו. איפה שמעת את זה?
-חשבתי על זה לבד
-כן, זה נכון. הרגשות האלה מאוד יכולים לפגוע באהבה, אבל הם גם טבעיים וכולנו מרגישים אותם. אי אפשר לא להרגיש אותם. אנחנו כן צריכים לנסות להקטין אותם ולשלוט בהם כדי שלא יהיו חזקים מידי ויתגברו על האהבה… אני אוהבת אותך
-גם אני אוהב אותך, אמא!

*
אני חושבת לעצמי כמה שהילד שלי חכם ורגיש, איך הוא הצליח לתפוס בגיל 7.5 מה שמבוגרים רבים לא תופסים. הם מפרשים את הרגשות השליליים האלה כחלק הכרחי עם אהבה ואפילו מבלבלים אהבה בקנאה או כעס או שנאה. לפעמים הרגשות עוצמתיים כל כך עד שהם משתלטים עליה והורסים אותה. לפעמים הכעס או הקנאה עצומים כל כך, עד שהם מכלים אותנו והם עלולים לגרום לנו להשמיד את מושא אהבתנו- באופן מכווון או לא, השמדה של מערכת היחסים או פגיעה בבן הזוג, ולצערי הרב זה גם יכול להגיע לאלימות ועד כדי רצח כמו שראינו לאחרונה בנשים שבני זוגן רצחו אותן.

ולפעמים… אנשים מסויימים רואים את העולם הרגשי שלהם כעולם דיכוטומי: אם מישהו אוהב אותי, איך הוא כועס עליי וצועק עליי? אם הוא מתנהג אליי ככה, אז כנראה שהוא לא באמת אוהב אותי. ואם אני כועס על מישהו ופגוע ממנו ויש בי אולי אפילו חלקים ששונאים חלקים בו- אז אולי אני לא באמת אוהב אותו?
הם לא מצליחים לראות דמויות משמעותיות בחייהם כבני אדם אנושיים, שלמים, עם יתרונות וחסרונות, חוזקות וחולשות (כמוהם), שמסוגלים גם לאהוב וגם לפגוע.

גם כהורים אנחנו יכולים להרגיש רגשות מעורבים כלפי הילדים שלנו, וזה טבעי לגמרי, אפילו שזה לפעמים מאיים עלינו. אולי זה אומר שאנחנו לא הורים טובים מספיק אם אנחנו כועסים כל כך? פגועים כל כך? מרגישים רגשות קשים כלפיהם של כעס, כאב, חוסר אונים, תסכול ואולי אפילו שנאה ברגעים קשים? מה זה אומר עלינו כהורים? כבני אדם? על האהבה שלנו? האם הילד שלנו מרגיש את זה? האם הוא יכול להפריד בין החלקים הקשים שלנו לחלקים הטובים שלנו או שהוא רואה אותנו רק כהורה טוב או כהורה רע?
האם כשההורים שלנו פגעו בנו (ובמקרים מסויימים אף התעללו, זנחו או נטשו, פיזית או רגשית)- האם היינו אז או היום כבוגרים מסוגלים לא רק לכעוס ולשנוא, אלא גם להבין שהם אהבו אותנו, גם אם בדרכם שלהם ושגם הם חשו עוד הרבה רגשות מעורבבים?

אבל אני לא חושבת שאנחנו יכולים להרגיש רגשות טהורים שבאים רק הם, בפני עצמם. אנחנו תמיד מרגישים סלט של רגשות, ויש פעמים שהרגשות האלה מנוגדים או מפעילים זה את זה: אני אוהב מישהו, אז אני מקנא לו ואז אני חסר אונים כי אני מפחד שהוא יעזוב אותי או לא יאהב אותי יותר, אחר כך אני מתחיל לכעוס עליו מאוד, אולי אפילו להשתולל כמו סופה… הכל כדי שהוא לא ינטוש אותי, הוא לא יאיים עליי, שאני לא ארגיש שאני חלש.
אהבה יכולה לגרום לנו להרגיש הכי חזקים בעולם,
אבל גם הכי חלשים….

מה דעתכם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *