דיסוציאציה, דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה

מהי דיסוציאציה?
דיסוציאציה נמצאת על רצף, כשבקצה אחד יש דיסוציאציה נורמטיבית כמו למשל חלומות בהקיץ, פעולה באוטומט (לדוגמה נהיגה לעבודה כל יום) וכו, ובקצה השני דיסוציאציות שנחשבות לבעייתיות והן נוצרו כמנגנון הגנה באירועים או תקופות בהם לנפש היה קושי להתמודד עם התכנים באופן ישיר, ולכן היא יצרה ניתוק בינה לבין הסיטואציה. בסיטואציות דומות לאירוע הטראומטי (לא חייבות להיות דומות באופן ישיר או טראומות, אלא משהו שמזכיר. לדוגמה מישהי שנאנסה וחוותה דיסוציאציה בזמן האונס כדי להגן על עצמה, עשויה להתנתק בקיום יחסי מין בהסכמה עם בן זוג- או להתנתק בסיטואציות עם מישהו שמזכיר את התוקף או משהו בתקיפה וכו).

יש הרבה סוגים של דיסוציאציה, אבל אני אתמקד בשכיחות שאני נתקלת בהן ברמות שונות בקליניקה:
דה-פרסונליזציה: האדם מתאר שיש מעין נתק או מחסום בינו לבין הרגשות/ המחשבות/ התחושות הפיזיות שלו וה"אני" שלו. כאילו מה שקורה באותו זמן- לא קורה לו, אלא למישהו אחר או שהוא לא חש זאת בכלל. הוא יכול "לצפות" בסיטואציה מהצד או ממבט על על עצמו, כאילו זה מישהו אחר או סרט. האדם מרגיש חוויה חוץ גופית או לא מחובר רגשית למה שקורה לו. למשל, יש אירועים שהוא יודע שהוא אמור להרגיש רגש מסוים כמו כעס, אהבה, שמחה, עצב, פחד וכו, אבל הוא לא מרגיש אותם או לא מרגיש כלום. לפעמים האדם מתאר שהוא חי כמו זומבי או שחקן בסרט או כאילו הוא בחלום.

דה-ריאליזציה: האדם מתאר שהמציאות עצמה לא אמיתית, הוא מנותק ממנה, לא קשור אליה, דברים נראים ומרגישים מעורפלים, המציאות נראית מוזרה או כמו פנטזיה, הצבעים או הקולות עלולים להיחוות שונה- קהים או מוזרים, נראה שהזמן עובר לאט יותר, כאילו האדם לא מחובר לכאן ולעכשיו…

כשאומרים "קפיאה" בזמן אירוע טראומטי או כתגובה לאירוע שמזכיר את האירוע הטראומטי, מתכוונים לתגובה של הגוף לאור סיטואציה שהמוח, או יותר נכון המערכת הלימבית הקדמונית שאחראית לזהות סכנה (ורגשות)- נחווית כסכנה. הפרשנות הזו קורית בחלקיקי שניות בלי שהקורטקס (כלומר בגדול החלק שאחראי על תהליכי חשיבה גבוהים) בכלל "ידע" את זה כדי להגן על הגוף. התגובות הן (יש תיאוריות שהוסיפו עוד, אבל זה לא רלבנטי כרגע): FFF- בריחה, תקיפה או קפיאה. הקפיאה היא תגובה שהוספה בשלב מאוחר יותר ופחות מובנת, אבל היא נפוצה מאוד- זה כאילו שהמוח מתאבן ולא מצליח לפקןד על הגוף לנוע, ואז גם הגוף קופא בזמן הסכנה. יש הרגשה של הלם, תחושה של שיתוק בגוף, המוח מעורפל ולא ממש חושב… כאילו אתה לא מצליח לעבד או להתייחס לסיטואציה.

דוגמה קלאסית- אישה שגבר תוקף אותה מינית: יש את אלו שיתחמקו ויברחו, אלו שינסו להילחם בו ולפגוע בו כדי לברוח ואלו שיקפאו ולא יגיבו, וכך יתאפשר לגבר לאנוס את האישה (כמובן שאונס יכול להתרחש בכל המינים משני הצדדים. זה לנוחות ההסבר). במשך תקופה ארוכה כשלא הבינו שזו תגובה טבעית ונורמלית למצבי סכנה, הייתה בעיה משפטית עם נשים שהגיבו ככה בטענה שאם הן לא התנגדו- זה היה בהסכמה, מה שכמובן לא נכון. יש הסברים שונים לתופעה, ביניהם אבולוציונית- לדוגמה, שאם האדם מעריך שהוא לא יוכל לברוח או להילחם כי כוחו קטן משמעותית משל התוקף, הדרך הכי טובה שלו לשרוד היא לקפוא או לא להתנגד, כי ההתנגדות עלולה לעלות בפגיעה משמעותית לגוף ובאף במוות. לא תמיד ההחלטה הזו מודעת. תופעה זו קורית גם בזמן קרב אצל חיילים וגם זו "זכתה" לביקורת רבה כלפי החייל שלא תיפקד כמצופה.

ייתכן שאצל אדם שחווה טראומה, ובמיוחד אם לקה בפוסט-טראומה, שבסיטואציות מסויימות שמזכירות את הטראומה המקורית, הנפגע יחווה מחדש את הטראומה- בין אם על ידי פלשבקים או סיטואציה שדומה במאפיינים מסויימים, ואז האדם עלול לקפוא ולהגיב בצורה דומה לאיך שהגיב בזמן הטראומה.
כך ניתן להבין איך מתרחשת דיסוציאציה. ניתן לומר שדיסוציאציה היא בעצם תוצר הגנתי לקפיאה שכבר קרתה במצב שבו האדם לא יכל לברוח- כתגובה ראשונית (אופציה אחת מתוך הFFF- בריחה, לחימה או קפיאה במצבי איום) או בגלל החלטה מודעת ומושכלת להגיב לסיטואציה עצמה. למשל ילד שמותקף מינית על ידי הורה לא יכול לברוח או לא יחשוב שזה אפשרי. בזמן שההורה שלו יתקוף אותו מינית, הוא עשוי לקפוא או להתנתק מגופו כדי להגן על שלום נפשו וכדי שלא ישתמשו בנוסף גם בכוח פיזי כנגדו והוא מחכה שזה פשוט יעבור.
במקרה של פגיעה חוזרת (ניתן לראות את זה גם אצל עובדות מין), האדם עשוי לתפקד בגופו, אבל התודעה מתנתקת והוא כאילו לא ממש שם. הגוף פועל כאוטומט, כאילו מישהו אחר "נוהג" בו. אין מחשבות או שיש מחשבות על משהו אחר- נגיד הקורבן ידמיין שזה מישהו אחר או שהוא בים וכו. התנתקות חוזרת ונישנית מגדילה את הסבירות להתפתחות פוסט טראומה (PTSD) או התפתחות שלל בעיות ,הפרעות רגשיות והפרעות אישיות שונות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *