בניית חומות כהגנה מפני חרדה

קריקטורה מקסימה ונוגעת ללב שמתארת במדויק ובאופן מעורר הזדהות את מה שקורה אצל רובינו:
אנחנו בתוך המרחב הבטוח שלנו שמגן עלינו עם גבולות ברורים. אנחנו חושבים שאולי אנחנו לא צריכים להיות כאלה קשוחים ובמסגרת, אפשר קצת לצאת ממנה, להרשות לעצמנו להיות קצת פגיעים לפעמים. אנחנו פותחים צוהר להתנסות חדשה- ההתנסות נכשלת ואנחנו מקבלים “אגרוף לפרצוף”. החוויה העמוקה הזו של כישלון, פגיעה או טראומה, גורמת לנו להשתבלל בחזרה ולפתח עור עבה יותר, כלוב חזק יותר וחומות גבוהות יותר. לשמור על עצמנו כדי שלא נפגע יותר לעולם.

אין תיאור זמין לתמונה.

מה ההשלכות של זה?
מצד אחד יש לנו תחושה (מדומה) של הגנה וביטחון. למה היא מדומה? כי תמיד יהיו דברים שאינם בשליטתנו. אנחנו לא יכולים להגן עלינו או על יקירנו באופן הרמטי.
מצד שני, זהו כלוב זהב של הגנה משולבת בתקיעות, מוגבלות, הימנעות. הכלוב הזה חונק אותנו, ואנחנו לא מעיזים לשבור את המנעול שהצבנו כי הפחד להיפגע שוב- חזק מאיתנו.
ככה נוצרות חרדות וטראומות. 
אנחנו חווים לפתע את העולם (או גירוי מסוים כמו התנהגות, מקום, סיטואציה, אנשים, חפצים וכו) כמסוכן עבורנו.

ההיבט ההתנהגותי הוא בעצם של התניה. אנחנו לומדים לקשר את הגירוי למשהו רע, בדומה לעונש (פניתי לבחור שמוצא חן בעיניי והוא דחה אותי, הצגתי בכיתה והקול שלי רעד ושכחתי את החומר וכו). אם העונש גדול מספיק (או אני חווה אותו ככזה) או שקיבלנו בהצטברות של כמה אירועים “עונשים” ברוב או בכל הפעמים כשלונות או פגיעות, אנו מתחילים להימנע מעשיית אותו מעשה כדי לא לקבל את אותו עונש. בדיוק כמו ילד שנענש כששבר אגרטל כששיחק בכדור בבית או ניסוי פסיכולוגי קלאסי של חולדה שלומדת ללחוץ על דוושה מסויימת כדי לקבל אוכל ולא ללחוץ על דוושה אחרת כי היא תקבל זרם חשמלי קל.

בהיבט הקוגניטיבי נוצרות כל מיני אמונות שמציתות מחשבות באופן אוטומטי אם אנחנו רק שוקלים לעשות את אותו מעשה של יציאה מהכלוב: 
“אני שוב אכשל”
“אף אחת לא תרצה אותי” 
“אני ארגיש מושפל”
“אין טעם אפילו לנסות, אני פשוט לא יוצלח”
“אם אעשה זאת, יקרה לי משהו איום ונורא”.

כמובן שהמחשבות הללו מעוררות בנו רגשות עזים של פחד, וזה משפיע על ההימנעות שלנו.
אנחנו לא רוצים להרגיש שוב את החרדה הזו, הכישלון, הפגיעה בערך או בביטחון העצמי.

הבעיה היא, שבהימנעות הזו, אנו לא מאפשרים לעצמנו אפילו להתנסות בחוויות שיכולות לסתור את האמונות הפנימיות שלנו. אמונות כה חזקות, שלעיתים נדמה לנו שזה חלק מהאישיות שלנו, ואנו לא יכולים לראות את עצמנו בלעדיהן. 
ההימנעות הזו בסופו של דבר גורמת לנו למצוקה, כי אנחנו לא מקשיבים לחלקים אחרים בלב שלנו- אלה שרוצים לאהוב ולהיות נאהבים, שרוצים להצליח, להשיג את המטרות שלנו… 
ובסופו של דבר, ההימנעות הזו רק מחזקת את החרדות שלנו והיא מתישה מאוד.

אז מה עושים עם זה?
אנחנו לומדים בטיפול cbt לאתר את המחשבות הקשות והלא ריאליות האלה שגורמות למועקה והימנעות, לומדים לבדוק אם הן נכונות או לא ומגמישים אותן. 
למשל, להבין שלהיפגע זה חלק מהחיים. שיש סיכוי שגם נצליח, גם אם לזמן קצר, ושזה שווה את זה. 
זה תהליך לא קצר או פשוט לשנות את ראיית העולם שלנו, אבל מה שיעזור באמת, זה להתחיל להתמודד עם הפחדים שלנו לא רק בקליניקה, אלא גם במציאות.
ללכת ולהתמודד לאט ובזהירות, עקב בצד אגודל, עם כלים והרבה תמיכה, ולראות ששום דבר נוראי לא קורה כשאני מעיז. 
וגם אם קורה משהו לא נעים, כי אלה החיים ולא תמיד מקבלים את מה שאנחנו רוצים, אנחנו מוכיחים לעצמנו שאנחנו מספיק חזקים כדי להתמודד ולצלוח כל מכשול.

בסוף, תינתן לנו האפשרות להחליט אם להישאר בסיטואציות מסויימות בכלוב שלנו ובאחרות לצאת חלקית ובזהירות או לצאת לגמרי. לחשוב. לבחור.
כי כשיש לנו פחדים חזקים וחרדות, הם מחליטים עבורנו, ולא אנחנו מחליטים עבור עצמנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *