fbpx

אבל היה לי חופש, אז למה לא עשיתי כלום!?

מסתבר שנכנסתי לסטטיסטיקה ונדבקתי בקורונה והילד שלי נדבק גם, וכמו שאתם מתארים לעצמכם- מבוגרת וילד עם הפרעת קשב סגורים בבית אחד בלי שיגרה, בלי לצאת, בלי לעשות ספורט ובלי חיים ועל הדרך גם לא הכי מרגישים טוב זה….

לא הדבר הכי כיף בעולם 😉

ב-3 ימים הראשונים כשהייתי בבידוד לבד בבית- הייתי חולה והרגשתי על הפנים. שיעולים, סמרטוטית, חלשה, עייפה…

הדבר היחידי שיכולתי לעשות זה לצפות בסדרות בנטפליקס והתחלתי לראות את “לוציפר” אחרי ששמעתי עליו כל כך הרבה.

ראיתי מלא, בטירוף, אני מתביישת לומר לכם כמה שעות הייתי מעולפת על הספה וצפיתי בפרקים 😉 ואז התגלה שהילד שלי גם חיובי והוא הצטרף אליי להתבודד ביחד…

מפה לשם, היום היום ה- 8 לבידוד כבר בתחילת העונה הרביעית מתוך 6 ובמקום להיות צופה נורמלית- התחלתי לנתח פסיכולוגית את “לוציפר” והדמויות המרכזיות בסדרה- רשמתי לעצמי נקודות בטלפון ואם יהיה לי כוח, אני אכתוב על זה איזה פוסט (אוי לא, עוד משימה…) 🙂

אבל הנה החלק המעניין:

כשהתחלתי לאט לאט להרגיש יותר טוב אבל עדיין לא משהו, התחילו להיות לי מחשבות כמו:

  • הזנחתי את העסק המון זמן, אולי אני אכתוב פוסטים? 
  • מה עם המאמר ההוא שהתחלתי לכתוב כבר לפני חודש וחצי שבו אני סוקרת מאמרים של מחקרים באנגלית על תחום מסוים מעניין בהפרעת קשב והטאבים פתוחים לי בחלון כבר הרבה זמן ולא מצאתי זמן או כוח להמשיך אולי כי הגזמתי ויש גבול לכמה מאמרים אפשר להכניס, להבין שזו לא תזה ואפשר להסתפק ב-3-4 שכבר כתבתי עליהם? אבל לא רלבנטי לעכשיו…)?
  • הורדתי תוכנה ליצירת סרטוני אנימציה- אולי אני אתחיל לעשות כמה סרטונים בזמני החופשי במקום לשרוף את המוח על הטלביזיה?
  • מה עם לתייק את כל החומר שלי שמחכה לי כבר מלא זמן על הרצפה בחדר אבל אני לא עושה כי זה לא דחוף? 
  • אולי זה הזמן לקרוא ולהעשיר את עצמי עם אחד הספרים המעניינים שקניתי והם בטוח יוכלו לתרום לי? 

בקיצור- כל אותן משימות “לא דחופות וחלקן חשובות וחלקן לא הכי חשובות”

שאין להן דד ליין ולכן אפשר למרוח אותן לעולמי עולמים….

אבל לא היה לי כוח או אנרגיה או חשק. 

בהתחלה אמרתי לעצמי שזה כי אני חולה ואני צריכה לנוח.

בקושי היה לי כוח להכין אוכל, אז קיבלתי קופסאות אוכל מהמשפחה והזמנתי אוכל במשלוח, עשיתי רק מה שחובה…

בשלב מסוים הרגשתי ייסורי מצפון…

ובאיזה שלב זה כבר התחיל לשעמם כי אני אדם נורא פעיל שעושה המון דברים והלו”ז שלו מפוצץ ואני לא מכירה את עצמי לא עושה כלום, וגם נורא רציתי לחזור לשיגרה שלי ולעבודה האהובה שלי.

לאט לאט פגשתי מטופלים עם ריווח גדול כדי שאני לא אעמיס על עצמי.

הרגשתי שאני הולכת ומחלימה גם אם עדיין לא בשיאי.

והמחשבות על מלא דברים שאני יכולה לעשות כדי לנצל את הזמן שאני עכשיו חולה ובבידוד המשיכו להציק

אני וטופו החתולה בבינג’ פרקים בטלביזיה מתישהו לפנות בוקר על הספה עם כוס תה נענע ושמיכה נעימה

אבל אז אמרתי לעצמי:

ענבל, שחררי.

מותר לך לנוח. מותר לך לא להלחיץ את עצמך עם משימות.

מותר לך לא למהר לשטוף כלים או לתת לכביסה להצטבר במכונת כביסה בלי להפעיל ולזו שבמייבש בלי לקפל.

אולי גם כדאי שתפסיקי להלחיץ את הילד עם לעשות שיעורים ולא יקרה כלום אם לא יתחשק לו להכנס לאיזה שיעור בזום (ככה זה כשחצי כיתה בבידוד).

אפשר לא לריב על כל דבר כמו על החדר שלו שיהיה כבר מסודר ועל ללכת לישון בשעה מוקדמת כרגיל (וחלק ניכר מההורים לילדים עם הפרעת קשב יודעים שגם בזמני שיגרה הם יודעים להיות מאוד מאתגרים)

את ח-ו-ל-ה!

כן, כעצמאית לא תמיד יש פריבילגיה להיות חולים, אבל יש אנשים שקשה להם להיות חולים והם ימשיכו לעשות מה שהם יכולים כדי כמה שיותר מהר לצאת מזה ולתפקד.

אבל אז הבנתי-

אני לא לוקחת הרבה ימי חופש, וכשכן אני מנצלת אותם לטיולים, פעילויות, טבע, מוזיאונים, אטרקציות, חו”ל וכו. הדבר האחרון שבא לי זה לעשות בימי החופש שלי משימות כאלה מעצבנות.

אבל חשוב מזה- אני לא באמת נחה כשאני לוקחת חופש כי אני רוצה למצות אותו עד תום!

ובסופש? מי באמת נח?!

זה הזמן לנקות את הבית, לעשות סידורים ולעשות חלק מהמשימות של העסק והדברים השוטפים. כן, קצת נחים אבל יש מספיק מה לעשות.

אז הנה. פעם ראשונה מזה המון זמן שיש לי חופש אמיתי. הגוף שלי מכריח אותי לקחת חופש, חופש אמיתי, שבו אני יכולה לשנו”ץ כי אני תשושה ולא מחזיקה את עצמי, שזה בסדר להעיר את הילד לזום ולחזור לישון עוד שעה, שזה בסדר להזמין פיצה או מוקפץ או לאכול קורנפלקס לארוחת ערב במקום לעמוד ולבשל, שזה בסדר לראות פרקים בטלביזיה עד 3 לפנות בוקר כי אין מחר בבוקר עבודה ולא להרגיש רע עם זה שאני רואה מלא פרקים ברצף במקום לעשות משהו יעיל…

ופשוט לנוח, באמת לתת לנפש ולגוף לנוח.

אני לא עושה מזה מספיק!

אני לא מספיק מרשה לעצמי!

ברגע ששיחררתי- התחלתי באמת ליהנות מהמנוחה הזו בלי ייסורי מצפון ובלי רגשי אשם, וזו המתנה הכי טובה שקיבלתי מהקורונה הזאת!

וזו המתנה שאני רוצה לתת לכם-

הרבה מופרעי קשב עסוקים כל הזמן בהישרדות וכיבוי שריפות ומשימות של חייב, צריך, דחוף

ואז הם כועסים על עצמם שהם לא עושים את כל מה שהם צריכים/ חייבים לעשות והם “מתעצלים” מול הפייסבוק/ מחשב/ טלפון/ טלביזיה ומרגישים רגשי אשם על בזבוז הזמן שבא על חשבון דברים אחרים (אותן משימות).

הם לא מרשים לעצמם לקחת הפסקות ולא מתכננים זמן פנאי ומה לעשות בו “כי גם ככה אני לא יעיל!”.

התוצאה היא שהם ממילא יעשו את זה…. וכשלא מתכננים גם זמן פנאי והפסקות, זה קורה בלי שליטה וקשה להפסיק וגרוע מזה- מרגישים רע עם זה…

אבל כשמתכננים וזה בשליטה, מרגישים עם זה בטוב ולא כמו מישהו בדיאטה שמחזיק ומחזיק ומחזיק ואיך שהוא מקבל נניח קופסה עם מלא שוקולדים טבעוניים כדי שיהיה לו כיף בבידוד הוא אומר לעצמו- אני אוכל רק כמה פרלינים מזה ולטעום קצת מזה ואני אוכל קצת כל יום- ופתאום הוא זולל איזה שקית פרלינים אחת ועוד כמה מהשניה… וגם לא מצליח ליהנות מכל ביס כי הוא מרגיש ייסורי מצפון עוד בזמן שהוא אוכל ובטח שגם אחר כך (קרה ל”חברה”… 😉 )

אז מותר ליהנות, מותר להיות בחופש, מותר לעגל פינות, מותר להיות סלחנים עם עצמכם ומותר גם מידי פעם לקחת ימים שבהם אתם לא עושים כלום! ולא להרגיש רע עם זה….

כמובן, כל עוד אתם יודעים למנן את זה ובשליטה- לא להגזים לכאן או לכאן 🙂

נ.ב- רגשי אשם והלקאה עצמית בד”כ לא עוזרים- לא להרגיש יותר טוב ולא לשנות את התנהגותכם. ההיפך, הם נוטים רק למשוך אותנו למטה. אז תהיו סלחנים על עצמכם וחומלים כלפי עצמכם. זה חשוב יותר מכל אסטרטגיה או טיפ שמישהו יתנן לכם לגבי הפרעת הקשב שלכם!

מאחלת לכם הרבה בריאות פיזית, נפשית וחמלה עצמית כלפי כל מה שאתם לא מספיקים לעשות, לא עושים, דוחים, לא עושים טוב ומוותרים לעצמכם 🙂

ענבל

  

נ.ב- סליחה על האורך, ככה זה כשלא כותבים פוסטים איזה שבוע וחצי. מקווה שמישהו הצליח לשרוד את זה עד הסוף, ואם לא- אז לא נורא 🙂

  

דוגמה לקופסת פרלינים קטנה מתוך מארז שוקולדים שקיבלתי בבידוד במתנה וחיסלתי תוך חצי שעה בלחץ. כל פעם “גנבתי” רק אחד ומעוד שקית אחת “גנבתי” כל פעם כמה שוקולדים קטנים כי קשה לי להתאפק כשמדובר בשוקולד… 😉

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Call Now Button