מהי הפרעת וויסות חושי וכיצד היא קשורה להפרעת קשב וריכוז?

השאלה הזו נשאלה בוובינר, והחלטתי להרחיב כאן מכיוון שיש הרבה אנשים עם הפרעת קשב עם בעיה בוויסות חושי ואין לזה כל כך מודעות, במיוחד לא אצל מבוגרים.

קשיים בוויסות חושי זה בעצם כשהחושים של האדם חזקים או חלשים יותר משמעותית מהחושים של אדם ממוצע. כלומר רגישות יתר או חסר.

דוגמאות לרגישות יתר (נפוצה יותר) קלאסיות:

שמיעה: קושי לשאת קולות חזקים, טון גבוה נחווה כצעקה, קולות רועשים או צורמים יכולים ממש לתת תחושה של כאב פיזי או לעורר אי נוחות קשה פיזית ו/או רגשית. קושי להיות במקומות הומים, מקומות רועשים, מועדונים, הופעות, אירועים. זה ממש יוצר תחושה של סבל. תדמיינו למשל מישהו שורט על לוח- נכון שזה עושה לכם צמרמורת? אז יכול להיות משהו כזה, אבל גם בצלילים שלאנשים בלי בעיה כזו יכולים להיות נייטרלים או סבירים.

המשך לקרוא

OCD והשילוב עם הפרעת קשב וריכוז

כשמורן (השם והפרטים בדויים) צריכה לצאת מהבית שלה. היא מאוד מפוזרת, שוכחת דברים בכל מקום, שוכחת לעשת דברים והראש שלה “מעופף”. חוץ מזה, היא לחוצה באופן טבעי. היא יוצאת מהבית עם התיק על כתפה, לחוצה כרגיל כי היא שוב עומדת לאחר לעבודה והמחשבות בראש ישר רצות אל הבוס ואיך שהוא יעשה לה פרצוף ואולי אפילו ינזוף בה. היא נועלת את הדלת ויורדת במדרגות. כשהיא מגיעה לגרם המדרגות האחרון, היא עוצרת רגע וחושבת לעצמה: “רגע, נעלתי את הדלת?”

היא לא ממש בטוחה, אז היא רצה מהר למעלה במשך 3 קומות, מגיעה לדלת ולוחצת על הידית- הדלת לא נפתחת והדלת נעולה. היא מרגישה הקלה וממשיכה לרדת מהר. היא יוצאת לכיוון האוטו וחושבת לעצמה: “רגע, אבל לא דחפתי את הדלת. אולי בכל זאת היא לא נעולה ושכחתי? אולי לא בדקתי כמו שצריך?”, וכך היא עולה שוב, תוך שהיא רוטנת כשהיא מסתכלת על השעון ומבינה שהאיחור שלה הולך וגדל. “אבל אני חייבת לוודא שוב”, היא אומרת לעצמה בפעם החמישית. “אני לא רוצה שמישהו ינסה לפתוח את הדלת כשלא אהיה בבית ויגנוב לי את כל הדברים. הזיכרון שלי ממש גרוע ואני ממש מעופפת עם המחשבות. אני לא סומכת על עצמי שאני באמת נעלתי. הרבה פעמים קרה לי שהייתי בטוחה ושכחתי או לא שמתי לב “.

כשמורן מגיעה סוף סוף למשרד, באיחור של 45 דק’, היא תוהה לעצמה האם כל הסיפור הזה הוא בגלל הפרעת הקשב שהיא בטוחה שיש לה, אבל היא אף פעם לא בדקה או אולי זה… איך קוראים לזה? OCD?

OCD- הפרעה אובססיבית קומפולסיבית יכולה להתבטא במגוון דרכים. האופן הנפוץ ביותר שהיא מתבטאת זה בשילוב של “טקסים” כלומר התנהגויות מסויימות שהן לרוב חוזרות על עצמן בכפייתיות ומחשבות אובססיביות שגם הן כפייתיות. OCD היא הפרעת חרדה, והמעגל שלה הוא בעצם שיש מחשבות שנושאות חרדה מסוימת (אם לא אעשה X, יקרה משהו איום ונורא) וכדי להפחית את החרדה עושים את הטקס שהמטרה שלו להפחית אותה. החרדה פוחתת באופן זמני וצפה שוב וכן חוזר חלילה.

 זה יכול להתבצע גם בטקסים מחשבתיים ללא טקסים התנהגותיים (סוג פחות נפוץ) ואפילו בהקשר של מערכות יחסים (ROCD).

 טקסים שנחשבים נפוצים מאוד הם:  שטיפות ידיים מרובות (לרוב בגלל פחד מליכלוך, חיידקים ומחלות) ובדיקות חוזרות ונישנות שהאורות כבויים, הדלת נעולה, הגז נעול וכן הלאה שקורות בגלל הפחד שיקרה משהו אם לא אנעל (תפרוץ שריפה, יכנסו גנבים וכו’). יש אנשים שהבדיקות החוזרות והנישנות יכולות לגרום להם לבזבז זמן רב ולגרום למצוקה משמעותית ופגיעות בתיפקוד כמו איחורים לעבודה, “הצקה” לבני משפחה או בני זוג וכדומה. סדר וארגון באופן אובססיבי גם יכול להיות סוג של טקס או סוג של פרפקציוניזם, אבל לא ברמה של בית נקי ומסודר, אלא למשל שאסור להכנס הביתה עם נעליים וחייבים לחלוץ אותן בחוץ, להתקלח מיד כשמגיעים הביתה ולהחליף לבגדים נקיים, האופן שמחליפים בו מצעים חייב להיות בדרך מאוד מסויימת אחרת זה לא טוב מספיק, האופן שבו הרהיטים והחפצים מסודרים חייב להיות בסדר מסויים ובזווית מסויימת ואז האדם יכול להקדיש המון המון זמן מעבר לסביר לסדר ואירגון עד שזה ייצא בדיוק בדיוק כמו שהוא רוצה, גם אם זה חסר תועלת ממשית.

מי שיכול לאבחן OCD זה פסיכיאטר או פסיכולוג קליני.
אני ממליצה ללכת לפסיכיאטר כדי לקבל אבחנה רשמית, כדי לשקול אם לקחת טיפול תרופתי שעשוי להפחית את החרדה (לרוב עוזר במידה חלקית) וכדי לעשות אבחנה מבדלת (בעיקר סביב הפרעת הקשב שמורן מהדוגמה סבורה שאולי יש לה או בעיות/הפרעות אחרות).
הטיפול היעיל ביותר בOCD הוא טיפול CBT– טיפול התנהגותי קוגניטיבי, רצוי אצל מטפל שמנוסה בOCD, כשלעיתים יש צורך גם בנטילת טיפול תרופתי (תלוי בעוצמת החרדה). כדי לעשות טיפול רגשי כזה, אין צורך באבחנה רשמית.כדאי ללכת לפסיכיאטר אמפתי עם המלצות וזה לא מחייב את האדם להחליט לקחת טיפול תרופתי (מי שנרתע מזה עשוי להימנע מללכת לפסיכיאטר). זה מיועד כדי לקבל אבחנה ואחר כך ניתן לבחור מה לעשות איתה.

עיצה מעולה שנותנים בטיפול ל-OCD אבל גם ממש עוזרת לשכחנות של הפרעת קשב ויכולה לעזור מעט (כחלק מטיפול): לצלם את זה שבדקתי ואז להסתכל בתמונה לפני שאני חוזרת ובודקת שוב או לומר בקול: “בדקתי את הדלת, הדלת נעולה”.

הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה שיש לה מגוון רחב מאוד ושונה של תסמינים. קושי להתרכז בגלל מוסחות ממחשבות ושיכחה הם בהחלט תסמינים אופיינים, אבל בהחלט לא היחידים וצריך להסתכל במקרה הזה על תמונה רחבה- מתי זה התחיל והאם זה תמיד היה? האם יש קשיים נוספים כמו בדחיינות, ניהול זמן (לא בגלל הבדיקות…), אימפולסיביות, קושי בקבלת החלטות, קושי להתרכז גם בחדר שקט, קושי להתרכז בשיחות, קושי בסדר וארגון, תנועתיות גדולה, קושי בהתמדה, שיעמום מהיר ואיבוד עניין וכו וכו (לא כל אלה חייבים להתקיים אצל כל אדם ויש טווח רחב של מה שנראה כמו קצוות או סתירות)?

מי שמאבחן הפרעת קשב זה נירולוג או פסיכיאטר בלבדאני ממליצה ללכת לפסיכיאטר, בעיקר אצל מבוגרים, ובעיקר אצל מבוגרים עם קשיים רגשיים נוספים או היסטוריה מורכבת כדי לעשות אבחנה מבדלת שחשובה מאוד- יש פעמים כמו במקרה של OCD, דיכאון, פוסט טראומה, הפרעות שינה או בעיות רגשיות אחרות שהתסמינים שלהן יכולים להתחפש לתסמינים של הפרעות קשב- אבל הן לא. בנוסף, תרופות להפרעת קשב ממשפחת הסטימולנטים (הממריצים) כמו ריטלין, קונצרטה, אטנט וכו עלולות להגביר חרדה ולהשפיע על מצבי רוח אצל מי שיש לו כבר קשיים כאלה או נטייה לזה, ולכן זה סופר חשוב ללכת לפסיכיאטר כדי שידע איזו תרופה לרשום ולקחת את כל זה בחשבון, משהו שהנירולוג לא יכול לעשות. חשוב ללכת לפסיכיאטר שמנוסה בהפרעות קשב, כי לא כולם מנוסים בכך.

אוסיף שנפוץ למדי לראות הפרעת קשב משולבת עם הפרעות חרדה ובמיוחד OCD

בגלל שיש נטייה להתפזרות מחשבתית ובסביבה מבחינת קשיי סדר וארגון, הרבה בעלי הפרעת קשב מרגישים שהם חייבים סביבה מאורגנת ומסודרת כדי להצליח להתרכז  אחרת זה מסיח אותם. אחרים הופכים לפרפקציוניסטים שמסתכלים על הפרטים הקטנים וחייבים לעשות דברים באופן מושלם גם אם זה מבזבז להם זמן רב והם לא מספיקים לעשות דברים כי מניסיונם הם נוטים “לחפף” ואז זה לא הולך להם טוב, כועסים עליהם וכו. לפעמים הנטייה לבדוק שוב ושוב שסגרתי ונעלתי מגיעה ממוסחות גבוהה מאוד וזיכרון עבודה קצר מהנורמה (מאפיינים של הפרעת קשב) ולא מחרדה שהיא הגורם הראשוני, אלא באמת לא זוכרים ומפחדים לטעות (בOCD האדם לרוב יודע שהוא כן נעל, אבל עדיין יש לו חשש ואפילו של אחוז אחד שאולי הוא טועה והוא צריך לוודא) בגלל שיש להם נטייה לשכוח לעשות דברים, ואז החרדה הופכת להיות משנית למוסחות האמיתית של הפרעת הקשב

לכן, יכול להיות ששתיהן גם יחד קיימות אצל מורן עם קשר סיבתי או בלעדיו (הפרעת קשב שגרמה לOCD או OCD שגורם לתסמינים שנראים כמו הפרעת קשב, אבל זה לא) או אחת מהן.

הטיפול המומלץ להפרעת קשב הוא שילוב של טיפול תרופתי, ואם יש פגיעה במיומנויות הניהוליות (סדר וארגון, ניהול זמן, קבלת החלטות, זכרון וכו), ולרוב יש, אז ניתן להיעזר במטפל CBT שמומחה בקש”ר, מאמן שעבר קורס לקש”ר או מרפאה בעיסוק שלמדה קורס Cog Fun. הם יתנו לך כלים להתמודד באופן תפקודי (אך זה לא עוזר לקשיי ריכוז עצמם).

בשורה תחתונה- אם גם אתם סובלים מתסמינים שנראים כמו הפרעת קשב ו/או OCD, כדאי ללכת לאבחון מסודר אצל פסיכיאטר לאיסוף נתונים ומידע לעומק ואת ההיסטוריה שלכם ושקילת טיפול רגשי ו/או תרופתי בהתאם לאבחנות. לא כדאי להזניח את זה כי אפשר לסייע לכם באופן משמעותי!

“החבר הכי טוב”- ביקורת סדרה על ילד עם חרדה חברתית

**יש מעט ספויילרים על הפרק הראשון, אבל לא באופן שלדעתי פוגע בחוויית הצפייה**
 
תארו לכם שאתם ילד בכיתה ה’ עם חרדה חברתית כל כך קשה עד שאתם מתקשים להיות בחברת ילדים אחרים, נמנעים מללכת לבית הספר ונשארים בבית בחינוך ביתי עם אבא שלכם. עכשיו הגעתם לגיל שבו כל בני גילכם הולכים לחטיבת הביניים וגם אתם רוצים להיות כמו כולם, אבל ברגע שאתם רק מתקרבים לדלת הכניסה לבניין בית הספר- אתם אחוזי אימה…
 
כך בדיוק מתחילה סדרה חמודה להפליא בשם “החבר הכי טוב” (the healing powers of dude) בנטפליקס שכביכול מיועדת לילדים, אבל לדעתי הרבה יכולים להתחבר לסדרה הזו מכל מיני זוויות. בגזרת הילדים יש את נוח- הילד בעל המראה הממוצע עם החרדה החברתית שגם ילדים ביישנים, דחויים, חסרי ביטחון עצמי, בעלי קשיים חברתיים כאלה ואחרים, ילדים שסובלים מחרדות כאלה ואחרות שיכולים להזדהות איתו; מבוגרים עם חרדה חברתית וביישנות שהיו ילדים כאלה או אפילו מתמודדים כיום עם הקושי הזה שנראה די אותו דבר; ילדים שהם כביכול רגילים וממוצעים עם ביטחון עצמי ממוצע אבל עדיין מהווים מטרה לביריונים של בית הספר, מוזרים כאלה שלא ממש מוצאים את עצמם וקלאמזיים כמו סיימון השמנמן וכהה העור שהוא הדמות הידידותית הראשונה שנוח נתקל בה כמצליח להכנס סוף סוף לבית הספר; אמארה היא הילדה האסייתית בכיסא גלגלים שהיא ישירה מאוד, לא ממש שמה על אף אחד, לפעמים קצת חסרת רגישות ולפעמים כן מצליחה להיות אמפטית, היא אינטליגנטית וחשוב לה מאוד להיות מצטיינת כבר בתחילת שנת הלימודים. כבר בתחילת הפרק הראשון נוח פוגש אותה כשהוא עומד על שביל המיועדת לנכים על כיסאות גלגלים בכניסה לבניין בית הספר, מתחיל להרגיש את החרדה עולה בו והיא מתעצמת לנוכח המחשבות שהיו לו עוד לפני כן שיש לראש שלו “צורה מוזרה”, ואז כשאמארה רוצה להכנס לבית הספר, הוא מבוהל וקפוא וחושב שאולי היא מבחינה ב”ראש המוזר שלו”, וכשהיא פונה אליו ומבקשת שיזוז, הוא הוא מרגיש מאוים ובורח לרכב של הוריו. אמארה מפרשת את התנהגותו כילד שחוסם לה את הדרך באופן חסר רגישות. בשלב מאוחר יותר, הם מצליחים להבין ששניהם טעו בפרשנות אחד של השני באותה סיטואציה והופכים לחברים.
 
יש גם את ההורים של נוח- אמא עורכת דין וקרייריסטית ואבא אומן שהקריב את חייו כדי להיות עם נוח בבית וללמד אותו. שניהם דמויות מוגזמות עם שמחת חיים קצת מוגזמת ואכפת להם מאוד מנוח. מצד שני, רואים גם את הקונפליקטים הפנימיים שלהם וביניהם בהתמודדות שלהם עם נוח שצריך בעצמו להתמודד עם החרדה החברתית שלו בבית הספר- הגנה שעוזרת אבל גם עלולה להיות מוגזמת וחונקת מהפחד שהוא לא יצליח להתמודד, הם מחזקים אותו, מנסים לרתום את האחות לעזור לו, ומצד שני הוא חושש לאכזב את הוריו אם לא יצליח להתמודד עם סיטואציות שונות שמפעילות את החרדה החברתית שלו. אחד המשפטים שהוא אומר לחבריו, זה שהוריו אמרו לו כל חמש דקות שהם גאים בו שהלך ביום שישי לבית הספר ושהם עוקבים אחריו, והיה ניכר שהוא מתבייש בזה ואולי גם חושב מה זה אומר עליו אם הוריו מרגישים צורך עז כזה לחזק אותו על כך ולשמור עליו כל כך- וכנראה שהוריו לא חשבו תמיכת היתר הזו גם פוגעת בו.
יש את האחות הקטנה, היפה, החברתית והמוצלחת עם שפע הביטחון שמנסה בדרכה לעזור לו, אבל גם להביך אותו כדרכן של אחיות קטנות.
 
נוח מתעקש להתמודד עם הפחד שלו ולהעיז ורואים איך כל יום הוא מתקדם קצת עד לרגע שהוא מצליח להכנס לכיתה מלאה בילדים. הסדרה ממחישה היטב איך כל סיטואציה פשוטה ויומיומית מתפרשת עבור נוח כמוקש בשדה מוקשים שעלול להתפוצץ בכל רגע. ההורים חוזרים על ההצעה שניתנה לו בעבר וסירב לה עד כה אך הפעם הוא מסכים- להיות מלווה על ידי כלב תמיכה רגשית- “גבר” (באנגלית Dude…) מקסים ואימפולסיבי שאנחנו זוכים גם לשמוע את המחשבות שלו בסיטואציות שונות ונוח מנסה להיעזר בו כדי להרגיש ביטחון ורוגע בסיטואציות המלחיצות.
יש את המסגרת- מנהל בית הספר ואחד המורים שמאוד לא אוהבים את “גבר” הכלב ומכשילים את נוח וכלבו עם חוקים רבים ולא היגיוניים ואת המחנכת שמנסה להיות מבינה ומכילה ושאר הילדים בבית הספר ובכיתה ואיך הם מתייחסים לנוח.
 
מה שאהבתי במיוחד בסדרה זה שמראים באופן ויזואלי מאוד את האופן שבו נוח ובעלי חרדה חברתית חווים את החרדה שלהם. צילומי המסך שצירפתי כאן מראים סיטואציה שבה נוח נכנס עם גבר לראשונה לבית הספר באופן אבסורדי כל הילדים נמשכו אליו כי התלהבו מהכלב, אבל נוח הרגיש הצפה וחרדה גבוהות כי קשה לו עם הרבה ילדים בבת אחת וראו איך הוא מדמיין אותם כמו קבוצה של זומבים. בסצינה אחת הוא שוקע ברצפה כשהוא קפוא ולא יכול לזוז ובסצינה אחרת הוא שומע פעמון אזעקה כאילו עומדת לפרוץ שריפה וכן הלאה.
 
צפיתי בינתיים בשני פרקים ואני מוקסמת. אני רואה איך היא יכולה להתאים למטופלים ילדים ומבוגרים, למשפחות שלהם, למטפלים, לילדים עם קשיים כאלה ואחרים שיש להם דמויות שקל להזדהות ולאהוב וגם לילדים “רגילים” – כל פרק בצפייה משותפת יכול לפתוח שיח שלם על נוח, על ההתמודדות שלו והאומץ שלו להתמודד עם הפחד, עם הדרכים השונות שהוא מנסה לעשות זאת, עם כל אחת מהדמויות שם ואיך שכל אחת מהן מפרשת שונה את אותה סיטואציה- ממש כמו שאני עושה בטיפול CBT, אבל רואים את זה באופן מאוד מומחש וויזואלי ומאפשר עיבוד מעמיק ונפלא.
 
אסיים בדוגמה קטנה של שיחה עם בני בן ה- 8 שאמר בפשטות גמורה על הסצינה של הילדה הנכה, אמארה ונוח- “אבל גם נוח נכה”. התפלאתי ושאלתי למה הוא חושב שהוא נכה, והוא אמר שהוא נכה ברגשות שלו כמו שהיא נכה ברגליים שלה. משהו בי קפץ והתכווץ ואמרתי שזה לא אותו דבר, אבל כשהתחלתי להסביר מה זה נכה, הבנתי שבמובן מסוים הוא צדק- אצל נוח הבעיה הרגשית שלו כל כך חזקה שהיא באמת פוגעת לו בתיפקוד, אלא שיותר קל לסביבה להיות נחמדים ולעזור לאמארה בגלל הנכות הנראית שלה, אבל לא כלפי נוח שיש לו סוג של נכות בלתי נראית. זו הייתה הזדמנות נפלאה לדבר על איך הוא פירש סיטואציות באופן שונה מילדים אחרים ולעזור לו להבין ילדים אחרים עם קשיים- למשל ההרגשה הרגשית, התחושות הפיזיות, ההתנהגות והחוויה של החרדה, האיום, הקפיאה והדופק המהיר בפחד מרופא שיניים או בדיקת דם שהוא מכיר (ולכל אחד יש פחד אחר שהוא יכול להזדהות איתו), עזרו לו להבין יותר טוב את נוח כשהוא קפא במקומו והרגיש שהוא לא יכול לזוז- משהו שלפני שעשיתי את החיבורים האלה, הוא התקשה להבין.
 
אני מקווה שתהיה עונה שניה. זו סדרה מרעננת וחשובה כל כך בעיניי על סוגיות שמטרידות ומעניינות הרבה ילדים ומשפחות והטלביזיה לא נותנת להן כלל דגש לרוב ויכולה גם לעזור להבין ולקבל את השונה.

האויבים של האהבה

הבוקר, בדרך לבית הספר
-אמא, את האמא הכי טובה בעולם ! לא הייתי מחליף אותך באף אמא אחרת! איתך הכי כיף!
-אני שמחה לשמוע, שחם, אבל גם איתי לא תמיד כיף לך. למשל כשאני כועסת עליך ואנחנו רבים
-נכון, אבל את אוהבת אותי. נכון שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי גם כשאת כועסת?
-נכון
-אז אהבה מנצחת ה-כ-ל!
-את מה האהבה צריכה לנצח?
-את האויבים שלה: כעס, שנאה, עצב וקנאה
-וואו. איפה שמעת את זה?
-חשבתי על זה לבד
-כן, זה נכון. הרגשות האלה מאוד יכולים לפגוע באהבה, אבל הם גם טבעיים וכולנו מרגישים אותם. אי אפשר לא להרגיש אותם. אנחנו כן צריכים לנסות להקטין אותם ולשלוט בהם כדי שלא יהיו חזקים מידי ויתגברו על האהבה… אני אוהבת אותך
-גם אני אוהב אותך, אמא!

*
אני חושבת לעצמי כמה שהילד שלי חכם ורגיש, איך הוא הצליח לתפוס בגיל 7.5 מה שמבוגרים רבים לא תופסים. הם מפרשים את הרגשות השליליים האלה כחלק הכרחי עם אהבה ואפילו מבלבלים אהבה בקנאה או כעס או שנאה. לפעמים הרגשות עוצמתיים כל כך עד שהם משתלטים עליה והורסים אותה. לפעמים הכעס או הקנאה עצומים כל כך, עד שהם מכלים אותנו והם עלולים לגרום לנו להשמיד את מושא אהבתנו- באופן מכווון או לא, השמדה של מערכת היחסים או פגיעה בבן הזוג, ולצערי הרב זה גם יכול להגיע לאלימות ועד כדי רצח כמו שראינו לאחרונה בנשים שבני זוגן רצחו אותן.

ולפעמים… אנשים מסויימים רואים את העולם הרגשי שלהם כעולם דיכוטומי: אם מישהו אוהב אותי, איך הוא כועס עליי וצועק עליי? אם הוא מתנהג אליי ככה, אז כנראה שהוא לא באמת אוהב אותי. ואם אני כועס על מישהו ופגוע ממנו ויש בי אולי אפילו חלקים ששונאים חלקים בו- אז אולי אני לא באמת אוהב אותו?
הם לא מצליחים לראות דמויות משמעותיות בחייהם כבני אדם אנושיים, שלמים, עם יתרונות וחסרונות, חוזקות וחולשות (כמוהם), שמסוגלים גם לאהוב וגם לפגוע.

גם כהורים אנחנו יכולים להרגיש רגשות מעורבים כלפי הילדים שלנו, וזה טבעי לגמרי, אפילו שזה לפעמים מאיים עלינו. אולי זה אומר שאנחנו לא הורים טובים מספיק אם אנחנו כועסים כל כך? פגועים כל כך? מרגישים רגשות קשים כלפיהם של כעס, כאב, חוסר אונים, תסכול ואולי אפילו שנאה ברגעים קשים? מה זה אומר עלינו כהורים? כבני אדם? על האהבה שלנו? האם הילד שלנו מרגיש את זה? האם הוא יכול להפריד בין החלקים הקשים שלנו לחלקים הטובים שלנו או שהוא רואה אותנו רק כהורה טוב או כהורה רע?
האם כשההורים שלנו פגעו בנו (ובמקרים מסויימים אף התעללו, זנחו או נטשו, פיזית או רגשית)- האם היינו אז או היום כבוגרים מסוגלים לא רק לכעוס ולשנוא, אלא גם להבין שהם אהבו אותנו, גם אם בדרכם שלהם ושגם הם חשו עוד הרבה רגשות מעורבבים?

אבל אני לא חושבת שאנחנו יכולים להרגיש רגשות טהורים שבאים רק הם, בפני עצמם. אנחנו תמיד מרגישים סלט של רגשות, ויש פעמים שהרגשות האלה מנוגדים או מפעילים זה את זה: אני אוהב מישהו, אז אני מקנא לו ואז אני חסר אונים כי אני מפחד שהוא יעזוב אותי או לא יאהב אותי יותר, אחר כך אני מתחיל לכעוס עליו מאוד, אולי אפילו להשתולל כמו סופה… הכל כדי שהוא לא ינטוש אותי, הוא לא יאיים עליי, שאני לא ארגיש שאני חלש.
אהבה יכולה לגרום לנו להרגיש הכי חזקים בעולם,
אבל גם הכי חלשים….

מה דעתכם?

חרדת כישלון

כמה פעמים אמרת לעצמך שנמאס לך מזה שאת דורכת במקום, שאת כבויה, שהעתיד שלך שחור ולא משנה מה תעשי- את תיכשלי?
כי בכל פעם שניסית- נכשלת. אולי ניסית פעם אחת וזה גרם לך לכוויה ולא ניסית שוב. אולי ניסית פעמיים- שלוש או עשר ואז החלטת שלא עוד.
את רואה אנשים אחרים מצליחים במקומות שנכשלת, את מסתכלת עליהם בערגה, בקנאה… למה לא מגיע גם לך?!

את נשארת תקועה בעבודה שאת לא אוהבת כי את לא מצליחה לעבור ראיונות עבודה או שלא חוזרים אלייך כשאת שולחת קורות חיים. טוב, זה ברור. את לא מספיק מוכשרת, לא מספיק מנוסה, לא מספיק יפה, לא מספיק משכילה…
את יוצאת לדייטים ובכל פעם מחדש מתאכזבת כי את נופלת על דייטים גרועים שמורידים לך את המצברוח והמוטיבציה, אז את פשוט מחליטה לא לצאת יותר, כי מה הטעם. כולם $#%1 (או שאת חושבת שאת לא מספיק שווה…).
את לא ניגשת לטסט כי כבר נכשלת בשניים או שלושה ואת ממש לא רוצה לקבל את ה”נכשל” מהבוחן שוב. מה הטעם? את פשוט גרועה ואת אף פעם לא תצליחי לעבור…

וכל כישלון כזה מוריד אותך למטה.
זה מדכא אותך.
זה מכניס אותך לסטרס.
מעלה לך את מפלס החרדה.
זה מייאש אותך.
הביטחון העצמי שלך הולך ונרמס.

ואת? את ממש לא רוצה להרגיש את כל האיכסה הזה, אז ברור ש… הדבר הכי טוב זה… עם כל המשא הזה של הכישלונות על הגב שלך- פשוט להימנע ולא לנסות יותר. הרי אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא כישלון אחד גדול כל הזמן, נכון?

וכישלונות זה באמת דבר שמוריד. זה אנושי. זה טבעי.
גם כשאני נכשלת ודברים לא הולכים לי כמו שאני רוצה- אני מתבאסת.
זה בסדר גמור.
הבעיה היא כשאנחנו מכלילים את הניסיונות הלא מוצלחים שלנו על כל ניסיון עתידי שהוא- “מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש”.
הבעיה היא…
שכשאנחנו לא מנסים ולא מתמודדים אלא נמנעים מעשייה, אנחנו אומנם לא פוגשים את הטעם המר של הכישלון- אבל גם לא מאפשרים לעצמנו לטעום את הטעם המתוק של ההצלחה.
ככל שנמנע יותר מאימת הכישלון- כך הוא ירגיש לנו כמו משהו מאיים, מפחיד ונוראי שיחסל אותנו כליל ולא נוכל לעמוד בזה.

אז אם את מרגישה ככה (או אתה…), את מוזמנת לפנות אליי.
אנחנו נגלה ביחד מה המחשבות שגורמות לך לא להאמין בעצמך, נאתגר אותן, ננסה להבין למה לא הצלחת ומה אפשר לנסות לשנות כדי להגדיל את הסיכויים שתצליחי, אנחנו נלמד ביחד להסתכל על הכישלונות ועל הפחד שמא תיכשלי באומץ, להסתכל לפחד בעיניים ולהבין שכדי לצמוח ולהצליח, אנחנו חייבים לנסות וחייבים להיכשל.
מהכישלונות שלנו אנחנו לומדים הכי הרבה, ופשוט אי אפשר להצליח בלי להיכשל.
ובכלל… כישלונות זה לא דבר נוראי ולא סוף העולם.
בדיוק כמו אותו תינוק שלומד לראשונה ללכת והוא חייב ליפול וללכת עקום ולחשב כל צעד עד שהוא ילמד ללכת טוב ובמהירות באופן טבעי ואוטומטי. תארו לכן שאחרי פעם או פעמיים שהוא ייפול הוא לא ירצה יותר לעמוד על רגליו ולצעוד?

אני יודעת שאת אולי מהנהנת בהסכמה, כן, הכל נראה הגיוני. בראש את מבינה את זה, אבל הלב שלך אומר אחרת.
ברור. זה לא פשוט.
לכן אני פה. כדי לעזור לך בנקודת המפגש הזו שהלב שלך נלחם בהיגיון…