על "בני טובים" ותפקיד ההורים בחינוך ילדיהם

הילד שלי רק בן 7 ובכיתה א.
ופתאום אני מגלה שאני כבר לא יכולה לשמור עליו בבועה כמו בגן כשהוא חשוף לילדים בוגרים.
ילד שאני משתדלת לדבר לידו בשפה נאותה ולא לקלל, מסיים את השנה הראשונה שלו עם תלונה מהמורה שעשה אצבע משולשת לילדים שהתלוננו עליו, וסיפר לי שילד הרגיז אותו והוא "יזיין" אותו, ואני חשבתי שאני עומדת לקבל התקף לב. נבהלתי מאיפה הוא שמע מילה כזאת, תרחישים איומים עברו בראשי על שפה מינית לא מותאמת אצל ילדים. 
הוא אמר שאותו ילד איים ש"יזיין אותו במכות". 
מיד הסברתי לו שזו מילה לא יפה שלא משתמשים בה, והכוונה היא אחרת, בכלל לעשות ילדים עם מישהו שאוהבים כשבוגרים ורק מבוגרים אומרים אותה.

לפני כמה ימים שמעתי אותו אומר על משהו שזה "בן זונה", שוב זעזוע. מיד תפסתי אותו לשיחה. אמרתי לו שזו מילה לא יפה, לא כזו שילדים משתמשים בה וגם אני כמבוגרת נמנעת להשתמש בה.
התלבטתי אם להסביר לו מה זה, מעבר לזה שזו מילה "לא יפה", ואז הבנתי שאני כבר לא יכולה לשמור עליו יותר בבועה, הדרך היחידה לשמור עליו זה לחשוף אותו לאמת באופן מותאם ולפי הגישה שלי. כי אם אני לא אסביר, הוא לא יבין באמת. הסתכלתי לו בעיניים והסברתי לו שזונה היא אישה שגברים משלמים לה כסף כדי לגעת בה, ומיד שאלתי אותו- ונכון שזה לא טוב שנוגעים במישהו ומשלמים לו על זה? כשנוגעים במישהו, זה צריך להיות בהסכמה, כי מחבבים אחד את השני וזה כיף. הוא הנהן. אני לא יודעת כמה הוא באמת מבין, כנראה אצטרך לחזור על זה שוב בעתיד.

במקרה אחר היינו בחוף והוא רקד והשתולל עם ילדה אחרת, מעט צעירה ממנו. היה להם כיף והוא חיבק אותה מחיבה, כי הוא ילד חם ואוהב שגדל בבית עם אמא חמה אוהבת, אבל הילדה ניסתה להשתחרר ממנו והוא לא שם לב. לא מכוונה רעה. 
האמא שמה לב ומיד הפרידה ביניהם והרחיקה אותה. לקחו לי כמה רגעים להבין מה עלולה להיות המשמעות של לחבק ילדה בלי הסכמתה, אפילו מכוונה טובה, ולא לשים לב לזה שהיא לא רוצה, אפילו שהוא "רק" בן 7, וזה "רק" משחק, ובטח שאין לו כוונות מיניות. לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שלא מחבקים מישהו בלי לשאול אותו, וצריך לשים לב שגם כשמחבקים מישהו בהסכמתו- זה נעים לו.
הוא הינהן והמשיך לרוץ, ואני ידעתי שאני עוד אצטרך להעיר.

במקרה אחר, מורה בצהרון סיפרה שלמרות שיש סינון אתרים במחשבים בבית ספר, הוא וכמה ילדים כנראה נכנסו בטעות לפורנו ביוטיוב ומיד סגרו להם.
הסברתי לה שהוא לא חיפש במיוחד, הוא לא חשוף לזה בבית ככל הידוע לי, ואז עוד בקושי ידע לכתוב… כנראה שנכנסו לראות משהו ובהצעות לסירטונים משהו נפתח ולחצו מסקרנות. בבית שוב עשיתי איתו שיחה- שלפעמים באינטרנט הוא עשוי להיתקל בסרטים שלא מתאימים לגילו, ואם הוא רואה משהו כזה של אלימות או אנשים ערומים- הוא צריך מיד לצאת משם ולספר לי או למבוגר אחר.
מאז אני בודקת את ההיסטוריה של המחשב מידי פעם אחרי שהוא שם. אני דורשת לדעת איזה משחקים הוא מוריד. כשיהיה לו טלפון (ואדחה את זה כמה שרק אוכל), אני אסביר לו על הסכנות מהמבוגרים עם כוונות לא טובות, אבל לצערי הרב גם מילדים שיכולים לעשות חרם, להציק, להתעלל ולהעביר תמונות וסרטונים לא הולמים. אני אבדוק לו את הוואטסאפ, האינסטגרם והפייסבוק כתנאי להחזקת טלפון.

הילד שלי הוא רק בן 7.
אני שונאת את המונח "בני טובים", זה לא אומר כלום. אם אתה גר בהרצליה פיתוח ולא בשדרות, בשכונות היוקרתית בחיפה כמו כרמל או באחוזה ולא בשכונות העניות יותר כמו הדר או שפרינצק, אם אתם מהנדסים או רופאים ולא קופאים או עובדי מפעל במינימום, אם ילדיכם מקבלים כל אייפון חדש שיוצא וכל משחק שבא להם או לא מקבלים כמעט כלום-
זה לא עושה את הילדים שלכם או הילדים מהסוג השני לילד טובים, מחונכים וערכיים (בכוונה מקצינה, כמובן שיש הרבה באמצע).

לפעמים בדיוק ההיפך- ההורה מהמעמד הגבוה עובד שעות ארוכות (לפעמים כמו ההורה מהמעמד הנמוך ואף יותר) ובקושי רואה את הילד שלו, מתעניין בו באמת או מקדיש לו זמן איכות. לפעמים הוא מפצה אותו עם כסף, מתנות, טיולים לחו"ל לבד עם חברים ולא מעמיד לו גבולות, לא מלמד אותו דחיית סיפוקים ולא לקבל "לא".

לפעמים ילד השמנת הזה יכול להיות נער בסיכון (ואפילו נער מסכן… בקמץ) בדיוק כמו ילד ממשפחה ממעמד סוציואקונומי נמוך שאין להורים שלו כסף לרישיון, שיעורים פרטיים ולתת לו לפיצה וסרט לבלות עם חברים, אז הוא מסתובב ברחובות.
שניהם יכולים להבריז מבית ספר, לעשן סיגריות וסמים, לקיים יחסי מין בגיל צעיר, להשתכר, ללכת מכות ולאנוס. 
את שני הילדים האלה ההורים יכולים לא לראות באמת, את המצוקה שלהם, השיעמום שלהם, החברים שהם מסתובבים איתם ואולי משפיעים עליהם לרעה. עם שניהם ההורים יכולים לעצום עיניים ולא לראות או להבין איך שהילד שלהם יכול להתדרדר. לפגוע. להתפרע. להיפגע. להיות במצבים מסכנים.

בעצימת העיניים הזו, לפני קיום ההתנהגות הבעייתיות ואף העבריינים או הקורבנית, במהלכה ואחריה, גורמים לילד הרבה יותר נזק מאשר לשאול, להסביר, ללמד, להטיל וטו ולהציב גבולות, וכן גם להציע עזרה ולומר- אני תמיד אהיה בשבילך ואוהב אותך, אבל אני גם דורש שתיקח אחריות.

להיות "בני טובים", בעיניי, זה לגדל את הילד שלך מגיל 0 לכבד אחרים- לקום לקשישים או להיריוניות באוטובוס, לעזור להורים בבית גם אם יש עוזרת או אמא מעדיפה לעשות הכל לבד, לכבד ילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים, לא לחנך או לחשוף לאלימות פיזית או מילולית, להקנות לו ערכים ואמפתיה, לא להיגרר אחרי אחרים, להיזהר לא לפגוע ולא להיפגע, לכבד את גבולות הגוף שלי אבל גם את גבולות הגוף של אחרים. גם בנות וגם בנים. ואם אחד מהם קורה- לספר ולהציע עזרה.

העולם השתנה ואי אפשר להתעלם מזה. 
להתעלם מבעיות לא יפתור אותן.
גם לא לכסות על הפאשלות של הילדים שלכם או לומר שזו "רק השתובבות נעורים".
הילדים האלה יגדלו להיות ילדים בעייתיים ואחר כך מבוגרים בעייתיים אם תמשיכו לגדל אותם באופן שלא מקנה להם את כל הכלים החשובים האלה להתמודד באמת עם הקשיים בחיים, עם הצרכים והרגשות שלהם.

למי שמאמין ב"בני טובים" שלא יכולים לפשוע, שיסתכל על רוצחי דרק רוט ועל הסרט "6 פעמים".

התפקיד של ההורים זה לא רק לשמור על כיפה אדומה שתיזהר כשהיא ביער מזאבים- אלא לשמור על הילדים שלנו שלא יהיו זאבים בעצמם.

שחיקה בעבודה- מאפיינים תעסוקתיים של בעלי הפרעת קשב וריכוז

את בוהה בשעון הדיגיטלי שעל צג המחשב בפעם העשירית בשעה האחרונה. הוא לא התקדם הרבה. את מציצה בסמארטפון שלך לראות מה השתנה בפייסבוק- גם שם לא השתנה יותר מידי. הזמן לא עובר, זוחל כמו צב. אין לך כבר כוח לעבוד, את מחכה שתגיע השעה 16:00 כבר כדי שתוכלי להפיל את העט, להחתים נוכחות ולמהר לצהרון של הילד או סתם להימרח על הספה מול עוד סדרה שתטמטם לך את המוח.
את לא אוהבת את העבודה שלך. שונאת אפילו. אף פעם לא הייתן סיפור אהבה. אבל את שם כי את צריכה כסף, ועבודה זה כדי להרוויח כסף ולהעביר כמה שעות ביום, נכון?

את מרגישה כלואה בכלוב של זהב, כלוב של נוחות.
הכלוב הזה עשוי מעבודה קרובה לבית, משעות נוחות שמאפשרות לך לצאת מוקדם כדי להספיק לאסוף את הילדים מהצהרונים או להספיק לפילאטיס. אותו חוג שנרשמת אליו לפני 4 חודשים והלכת אולי פעמיים כי אף פעם אין לך באמת כוח או חשק או זמן ללכת עד לשם. הכלוב הזה נוח כי יש שיגרה, כי הבוס מעלים עין מהטעויות הקטנות שאת עושה כי אין לך כבר כוח. כי אין לו ממך ציפיות. כי אין לך ציפיות לא מעצמך ולא מהעבודה. כי את כל כך טובה, עד שאת נהיית גרועה. כבר לא מעירים לך על זה ששוב פעם איחרת, אולי הם כבר התייאשו ממך. שוב הלכת לישון מאוחר, המוח שלך היה מפוצץ במחשבות. באמת שניסית לחשוב חיובי, אבל מחשבות רעות ושחורות זחלו למוח שלך והשתלטו עליו מבפנים עד שנרדמת באפיסת כוחות.

העבודה הזו היא כמו כלוב, כי היא שומרת עלייך אבל גם כולאת אותך ואת לא יכולה ממש לזוז. הסורגים סוגרים עלייך.

העבודה הזו היא כמו כלוב, את שם כי אין לך ברירה, זה מה שהיה. הרי אין לך מקצוע או תואר, מה כבר ייצא ממך? את לא אהבת את בית הספר או שבית הספר לא אהב אותך. אף פעם לא הייתם סיפור אהבה. את המבט המאוכזב של ההורים את לא תצליחי לשכוח אף פעם, לא משנה כמה יעברו השנים. אף פעם לא שאלו אותך מה תרצי להיות כשתהיי גדולה, אף אחד לא האמין בך. גם את לא האמנת בעצמך. חלומות זה לשוטים. עבודה זה כדי ששושי מהבנק לא תתקשר שוב ותשאל מה עם המינוס ושהיא תחשוב רגע לפני שתבטיח לבדוק אם אפשר עוד הלוואה.

העבודה הזו היא כמו כלוב, את שם כי אין לך ברירה. את דווקא התגברת על החרדות ממבחנים, הצלחת איכשהו ללמוד, יש לך תואר או תעודת מקצוע, אולי אפילו כמה תעודות. הרי בכל פעם שהתחלת, לא סיימת. ואם סיימת, זה ממש במזל- הרי באמצע כבר הבנת שזה לא בשבילך, אבל הכרחת את עצמך להמשיך כי "מה יגידו". נמאס לך ששופטים אותך, ועוד יותר נמאס לך לשפוט את עצמך. כבר אז אמרת לעצמך- "את שוב רוצה לפרוש? אולי כבר פעם אחת תסיימי משהו עד הסוף?"

אולי את עובדת בכלוב הזה כי ההורים שלך הם פושרים כאלה, אקדמאים כאלה, מהנדסים או דוקטורים. עוסקים במדעים. הם הרימו גבה כשסיפרת בחיוך שאת רוצה ללמוד עיצוב או חינוך. "מה פתאום, זה בכלל לא מקצוע. תלמדי מקצוע של גדולים". אז הלכת לאיפה שההורים הסלילו אותך או לאן שלקחו אותך השורות הדומות של העבודות הדומות בקורות החיים שלך, או אולי זו בכלל החברה שהכווינה אותך- "הנדסת מכונות? זה לגברים". "עבודה סוציאלית? ממה תחיי? מאוויר?". "מי בכלל מתפרנס ממשפטים. אף אחד לא עובר את בחינות הלשכה". "השוק מוצף במהנדסי תוכנה".

והנה את פה, אבל לא ממש. הגוף שלך פועל על אוטומט, והמוח כבר על ענן ורוד ומתקתק.

את כלואה בכלוב, את כבר לא זוכרת מה הכניס אותך לשם, אבל זאת את שלא מצליחה להוציא את עצמך משם. ולמה בכלל לצאת? מה כבר מחכה לך בחוץ חוץ מעוד אכזבה. הנה, פעם העזת לחלום ולחפש משהו קצת אחר, אבל לא קיבלו אותך. מה זאת אומרת למה? כי את צעירה מידי וחסרת ניסיון. כי את מבוגרת מידי ואף אחד לא רוצה זקנות. כי את אישה. כי את אמא חד הורית, אז מה אם זה לא חוקי לשאול. כי את נשואה טרייה ואולי עוד מעט תלדי. כי את דתיה או חרדית ובטח תהיי יותר זמן בהיריון או עם תינוק מאשר בעבודה. כי את ערביה או אתיופית או רוסיה. העברית שלך לא מספיק טובה. אין לך תעודות. אין לך ניסיון. את אוברקוולפייד. את לא יפה מספיק. את שמנה מידי. את חסרת ביטחון מידי. את ביישנית מידי. את טיפשה. יש עוד אלף כמוך. אין טעם לנסות. כל הבוסים מנצלים. כולם רומסים זכויות. כל העבודות אותו דבר. כולם שונאים את העבודות שלהם, ומי שאומר שהוא אוהב אותה- משקר.

כמה את כבר יכולה לקבל את ה"לא" בראיונות?! אז מה אם הם בראש שלך, ואת אפילו לא מעיזה לנסות? את כבר יודעת מה התוצאה- בושה אחת גדולה. אכזבה ועוד אחת. הנה, הציפיות מתנפצות. הרי כבר כל כך הרבה פעמים ניסית- מה נשתנתה הפעם הזאת מכל הניסיונות?
הנה, את מוותרת. כבר אין לך כוחות. את לא יודעת מה טוב בך, את יודעת רק מה לא.

אז הנה, את נשארת כאן, משועממת, סופרת את הדקות לאחור. מחר שוב תצטרכי לחזור. שפופה, כפופה, רמוסה. את לא מממשת את עצמך. לא כך דימיינת את חייך. את לא בטוחה שאלו חיים. שום דבר לא ישתנה. שום דבר לא שווה. הנה, את נכבית.

תסתכלי רגע על המאזניים מול עינייך- על כף אחת הלב, על כף שניה המוח. בידך יש מפתח לכלוב. היכן תניחי אותו במלוא משקלו? ואחרי שתבחרי… האם את יודעת איך לצאת מכאן- ולאן?

ניתוח פסיכולוגי של הדמויות המרכזיות באלדין

**אזהרת ספויילרים**

לאחרונה ראיתי עם בני את גרסת הלייב אקשן של "אלדין". מבלי להתכוון במהלך כל הסרט מצאתי את עצמי בנוסף לכך שנהניתי מהעושר הויזואלי של הסרט, האפקטים וזכרונות הילדות שהציפו אותי, גם מחפשת הטיות חשיבה ועושה ניתוח פסיכולוגי של הדמויות המרכזיות באלדין. שיעשע אותי שגם כשאני צופה בסרט אני לא מפסיקה לחשוב בראש "סיביטיסטי", אבל זה מה שיש, והחלטתי לשתף אתכם ולשמוע מה דעתכם. ככל שחשבתי יותר ויותר על הסרט וניתחתי את הדמויות,  הסתכלתי עליהן באופן פחות שטוח ויותר מורכב כולל הארה לצדדים הפחות חיוביים שלהן ולקונפליקטים האישיים והבין- אישיים:

להמשיך לקרוא

דיכאון: תסמינים, גורמים וסיווגים

אהרון בק היה פסיכיאטר שעבד בבית חולים לנפגעי נפש. במהלך עבודתו הוא ערך מחקר וניסה למצוא דפוסי חשיבה שמאפיינים אותן. לבסוף הוא מצא שאת כל המחשבות המאפיינות אנשים עם דיכאון ניתן לחלק ל- 3 קבוצות של אמונות:

האדם עם הדיכאון נוטה לראות את עצמו באור שלילי מאוד, ומייחס כל אירוע שלילי בחייו ככזה שקורה באשמתו, הוא לא מצליח לראות את החלקים החיוביים שבו ואת ההצלחות שלו הוא מבטל.

להמשיך לקרוא

דיכאון

טיפול בדיכאון

למאמר על הגורמים, תסמינים ואיבחון דיכאון לחצו כאן

יש לציין שכדאי לעשות בדיקות דם ובדיקות רפואיות שונות לפי המלצת רופא המשפחה או הפסיכיאטר המטפל כדי לשלול שבגלל זה יש תסמינים שנראים כמו דיכאון, אבל הם לא, והם ייפתרו בקלות ברגע שיטפלו במקור הבעיה

בדיכאון מטפלים בכמה דרכים:

  1. טיפול תרופתי שנועד לסייע לאזן את הפעילות במוח של הנירוטרנסמיטורים (מעבירים עצביים)  בכך שהן חוסמות או מעכבות את הקליטה שלהם בנירון (תא עצב) השולח או הקולט. הטיפול התרופתי הוא יעיל וישנן תרופות שגם רופא משפחה יכול לרשום. החיסרון של התרופות הללו הוא שלוקח להן כ-3 שבועות עד חודש וחצי להשפיע באופן מיטבי על האדם ולעיתים לוקח זמן בניסוי וטעיה עד שמוצאים את התוכנית הטיפולית המיטבית תוך כדי מעקב אצל הרופא המטפל כדי לוודא שהמינון והסוג מתאימים מבחינת האפקט המיטבי וכמה שפחות תופעות לוואי.

    בנוסף, לאחר שהאדם מפסיק את הטיפול התרופתי, ההשפעה של התרופות מפסיקה אף היא והדיכאון עשוי לחזור. במידה ואדםמעוניין להפסיק את הטיפול התרופתי שלו, יש לעשות זאת תוך התייעצות עם רופא לגבי האם להפסיק וכיצד, ומומלץ לעשות זאת באופן הדרגתי ותחת פיקוח. יש לציין שטיפול תרופתי שלא בא לצד טיפול נפשי, לא יתן מענה לאספקטים רגשיים של הדיכאון כמו הביטחון העצמי הנמוך, המחשבות והאמונות השליליות וכדומה.

  2. טיפול נפשי, כשטיפול CBT נמצא במחקרים רבים כטיפול היעיל ביותר בדיכאון והשפעתו דומה להשפעת הטיפול התרופתי, אלא שיתרונו הוא שהשפעתו מתמשכת גם לאחר תום הטיפול. ישנן מחקרים שמראים שהשילוב של CBT עם טיפול תרופתי נותן תוצאות טובות יותר, וישנם מחקרים שמראים שאין לשילוב יתרון משמעותי. יחד עם זאת, יש לציין שלבחירה האם להסתפק רק בטיפול נפשי ללא תרופות יש חשיבות מאוד גדולה לגבי חומרת הדיכאון והאם ישנה סכנת אובדנות. כשהדיכאון ברמה בינונית ומעלה, מומלץ ליטול תחילה טיפול תרופתי כי אחרת הטיפול הנפשי עשוי להיות לא אפקטיבי כי לאדם אין מספיק כוחות ואנרגיות לגייס את עצמו להשקיע ולהתמיד בטיפול, בפרט בטיפול כמו CBT שדורש אקטיביות מצד המטופל.
  3. צעדים משלימים כמו: פעילות ספורטיבית, שמירה ככל הניתן על שיגרת החיים, מפגש עם אנשים וכדומה. 

להמשיך לקרוא