כתבה שלי שפורסמה במקומון “ידיעות הגליל”, 21.5.2007, בהיותי סטודנטית לתואר ראשון בקרימינולוגיה ורציתי להראות לכבוד יום הזיכרון לחללי צה”ל גם את הצד של אלו ששרדו, אבל נפשם נפגעה והם לוקים בהלם קרב. לכבוד יום הזיכרון החל מחר, 7.5.19, החלטתי להעלות את הכתבה המרגשת מהאוב. עברו 12 שנה מאז, ואני עדיין זוכרת את המפגש הזה איתם חי, צבעוני, ברור וכואב. זה היה המפגש הראשון שלי עם לוקים בהלם קרב ופוסט טראומה. אני תוהה היכן הם היום.
*
מהצד, הם נראים כחבורת גברים בגיל העמידה שנפגשים לשיחת חולין רגילה. הם סובבים סביב שולחן בחצר ביתו של עודד, צוחקים ומדברים על חוויות שונות מחייהם. לאחר שיחה ארוכה למדי, אני מזכירה להם את הסיבה לשמה נתכנסו כאן הערב. איתן, הבדחן בחבורה, אומר בחיוך שאולי עכשיו סוף סוף אצליח להוציא ממנו מידע לגבי אז. אנחנו נכנסים לעומק התהום לאט, אבל בטוח. אחד אחד הם מספרים קרעים של זיכרונות מהתקופה ההיא, שחלק גדול מחייהם רצו לשכוח ואולי אף למחוק אותה כליל מחייהם. נורית, אשתו של עודד מכרכרת סביבנו, מחייכת בחביבות ודואגת לשתייה ולמאכלים, משתתפת מידי פעם בשיחה ומקשיבה קשב רב לדבריו של בעלה, שוודאי שמעה פעמים רבות מספור. הגברים הללו, שנראים על פניהם כגברים רגילים לגמרי, כאלה שאנחנו אולי מכירים מהרחוב או מהעבודה, מסתירים בעברם סיפורים נוראיים ומסמרי שיער על לחימה קשה עד חורמה באחד הקרבות הקשים ביותר שידע צה”ל במלחמת יום הכיפורים- קרב החווה הסינית במצרים. עברו בדיוק 35 שנים מאז, וזה עדיין נראה טרי כל כך לפעמים. הם מציגים את עצמם בזה אחר זה, כולם היו סדירניקים בגדוד 890 של הצנחנים באותה תקופה: צבי קובולוביץ’ בן 53 מתימרת, מנהל בחברת סטרט-אפ בהווה ובזמן המלחמה היה חייל בתפקיד מגיסט; עודד (דדי) עופר בן 54 מגנר, פנסיונר חברת חשמל בהווה ובזמן המלחמה היה סמל מחלקה; איתן לין בן 54 ממשמר העמק, עובד במפעל הקיבוצי בהווה ובזמן המלחמה היה מ”כ בפלוגה ואחרון חביב, דני פרץ בן 53 ממגדל העמק, מנהל אחזקה ורכש במפעל “קל-קל” בהווה ולוחם תחת פיקודם של דדי ואיתן בזמן המלחמה.
צבי, הוא אולי האיש הרציני ביותר מבין החבורה הזו, פותח בסבר פנים רציניות את סיפורו כפי שחווה אותו באותו קרב: “את רוב המלחמה בילינו במקומות בהם לא עשינו כמעט כלום, ואז לקראת ה- 17 לחודש אריק שרון וכוחותיו עברו את התעלה ודי נותקו מצה”ל, כי הציר שהוביל לגשר נפרץ. לקחו אותנו ממרחב שלמה ותפקידנו היה לעזור לכוחות להתחבר לגשר”. לרוע המזל, המודיעין היה לקוי. לגדוד הצנחנים בישרו כי הם יצטרכו לטפל רק בחוליות קטנות של “ציידי טנקים”, אולם בפועל הם פגשו כוח גדול ומצויד היטב. צבי ממשיך: “הסיפור של הקרב הזה מתמקד בשתי נקודות: איך הגדוד הצליח לצאת מקרב שלא היה לו סיכוי להצליח בו ובמקביל העובדה שצה”ל הצליח להגיע לראש הגשר וייצב אותו עד שהתחבר לכוחות מהעבר השני, מה שאפשר לנו לנצח במלחמה. המחלקה שאני הייתי בה, מנתה 27 איש, 9 מתוכם נהרגו ו-11 נפצעו וכל זאת במהלך לילה אחד וכמה שעות לחימה ביום. בגלל שנפצעו הרבה מפקדים שלנו, הלחימה הייתה בקבוצות קטנות, כך שמרבית הפעולות היו חילוץ עצמי ושל הפצועים”
איתן מוזג לעצמו בירה בכוס וממשיך מהנקודה בה עצר צבי: “כדאי להיות פייר ולספר שהייתה קבוצה לפנינו. בלילה שלפני שהגענו, היה גדוד צנחנים שנתקל בכוחות הארמיה השלישית ונוצר תוהו ובבוהו. המפקד לקח 7 זחלמים, אך נתקל בכוחות שארבו לו וחזר רק עם שניים. יש עד היום חוסר בהירות לגבי האם המודיעין היה לקוי, או שיצרו מודיעין לקוי כדי שנכנס לשטח. אלו דברים שנידונו רבות ואין לגביהם פיתרון ידוע. יש יותר מסברה שטוענת שלא העבירו מידע שהיה צריך להגיע, הרי נכנסנו אחרי שסיירת נכתשה שם חזק מאוד”
עודד מצטרף לדיון: “זו הייתה החלטה מחוסר ברירה”
איתן: “אנחנו למעשה הגענו למקום שמישהו ידע שיש בו אויב עדיף (הכוונה לאויב הגדול במספר רב מכוחותינו, ע”ט) ושאין כוחות פזורים של טנקים או אנשי קומנדו כפי שנתנו לנו לחשוב. זה היה כוח בסדר גודל של כ- 10,000 חיילים, בזמן שאנחנו היינו גדוד במתכונת של 3.5 פלוגות, כלומר בסך הכול כ-400 איש! באותו לילה, החזקנו מספיק זמן כדי שהכוח המז’ורי יבוא מאחורינו ושהשריון ינסו לפנות אותנו. נתקלנו בטילי נ”ט סאגר שלא היו מוכרים בכלל בגזרה”
צבי: “יש הרבה מאבק על האשמה, כי התרכזו שם הרבה אנשים שנכנסו אחר כך לפוליטיקה הישראלית וכך נוצרו הרבה אנשים אינטרסנטים. לכן, אני לא חושב שצריך להיכנס לזה. הסיפור הוא בעצם על לוחמים שנלחמו על נפשם ויצאו בקושי, על אנשים שנלחמו כדי לצאת בריאים ולהוציא את חבריהם בריאים”.
דני ששתק והקשיב עד כה לחבריו, מבקש להמחיש עד כמה שלא התאים לכל יחידה בצה”ל להיכנס ולהילחם: “הביאו אותנו לחווה הסינית בהטסה, ולאחר שנחתנו, חצינו את הציר ושם ישבו חיילים מתחת לדוברות שהיו אמורות לשוט לכיוון התעלה. היו שלוש ושתיים מהן הושמדו. חלפנו על פני הדוברות ופתאום אחד החיילים תפס אותי בחולצה, השכיב אותי על האדמה ואמר לי לא ללכת, כי אז אני אמות. אלה חיילים שהיו שם כמה ימים והיו מודעים למה שקורה בשטח. משכתי ממנו את החולצה, והמשכתי עם החברים שלי. בהמשך, נקלענו לקרב שהיה מאוד קשה, וחלק גדול מאיתנו לא הצליח להחזיר אש”. דני מפסיק לרגע, לוגם גם הוא בירה וממשיך בסיפורו המצמרר: “כשעלה השחר, והוא עלה מהר, באו כמה טנקים לחלץ אותנו ובינתיים ראינו שני מטוסים של חיל האוויר שנכנס- מטוס אחד נפל, והשני טס ולא חזר. זה ממחיש עד כמה האזור היה רווי חיילים מצריים וכוח אש כזה גדול, שאפילו מטוסים או טנקים לא הצליחו לגבור עליו”
-אתם חושבים שזו הייתה החלטה נכונה להכניס אתכם לשם?
דני: “זה היה קרב שתרם להצלחת המשך הלחימה וצליחתו של הצבא את תעלת סואץ, ולדעתי גם הצלחת צה”ל במלחמת יום הכיפורים”
איתן: “במכת האש הראשונה שבה הם פתחו והפתיעו אותנו, נהרגו לנו חלק גדול מהמ”פ. בתחילת הלילה, משהו כמו 2 לפנות בוקר, כבר היינו ללא מ”פים, ואז המפקדים הזוטרים היו צריכים לקחת פיקוד, ומאותו רגע גדוד הצנחנים היה צריך לקבל החלטות רגע לפני שהשחר עלה. פתאום אתה מוצא את עצמך כמו ברווזים במטווח. בשלב מסוים נתקבלה ההוראה שלא ניתן לגבור על הכוח הזה והיינו צריכים לחלץ את עצמנו. למעשה, רוב הכוח מאחורינו ניצל את העובדה שאנחנו מעסיקים את המצרים כדי לעבור. זה נשמע נורא, אבל הכוח שלנו לא עסק בנו. אחרי זמן רב, אמר לי מישהו שהיה בכוח מאחורינו שהם שמעו את הצעקות שלנו בקשר והוא בכה כי הם קיבלו הוראה לא להציל אותנו”
-אתם חושבים שאולי שימשתם כסוג של הסחה לכוחות המצריים ושבדרגים עליונים כן ידעו על מצב הסד”כ שבשטח ומסרו לכם מודיעין שגוי בכוונה?
דדי: “אני טוען שהיה חובה לסיים את המלחמה והתקבלה החלטה נכונה לשלוח אותנו. עובדה שהם חיסלו שני גשרים ואחד הצליח להישאר”
דני אומר נחרצות: “אני מעולם לא חשבתי ולו פעם אחת, שמישהו עשה את זה בכוונה. אני עדיין יוצא מנקודת הנחה שגם אם הם ידעו- פשוט לא הייתה להם שום ברירה. אנחנו היינו כוח טרי שלא עבד עדיין קשה, ולכן שלחו אותנו”.
הרוחות מתלהמות והחברים מתווכחים בינם לבין עצמם אם הם שימשו כ”בשר תותחים” או לאו. חלקם טוענים שנשארו עד היום אנשים ששרדו והם מרירים מעצם המחשבה שאולי נעשו דברים לא כשרים.
דני מרים את קולו: “היינו רק חיילים, מה יכולנו לעשות באותו רגע?”
צבי נכנס לדבריו בסערת רגשות: “למ”מ מותר להקריב חייל כדי להציל אחרים, אבל למה לאלוף לא מותר להקריב גדוד? השאלה הזאת לא נשאלה אף פעם. אף אחד מאיתנו לא יודע בפירוש שהם ידעו”
דדי מסתכל בראייה רחבה: “גם אם הייתה החלטה להקריב אותי כדי להצליח, מבחינה גנראלית, כשאני מסתכל בדיעבד בהחלטה בוגרת- זו הייתה החלטה נכונה”
צבי: “בפועל, כשהיינו חיילים, הפוליטיקה והאסטרטגיה הכלליות לא עניינו אותנו ולא היינו מודעים אליהן”.
חלקם גורפים לעצמם מזון לצלחות ואוכלים בשתיקה. מידי פעם מתפזרים לנושאים אחרים, מעלים אנקדוטות וסיפורים מאז, זוכרים בפרוטרוט שעות, תאריכים, מקומות, אנשים. דדי מביא בקבוק יין. נכנס יין, יצא סוד? היין האדום נמזג לכוסות, ואני מבקשת לשמוע סיפורים אישיים מתוך תופת הקרב עצמו. הם מספרים, אבל לעיתים זה נשמע כאילו מדובר בסיפור פשוט על יום העבודה של אתמול. אולי בגלל מרחק הזמן ואולי בגלל המרחק הרגשי שנוצר בעל כורחם, כדי להצליח להמשיך בחיים.
-ספרו על הפציעות שלכם בקרב.
איתן, שמרבה לחייך ולצחוק, מספר על אותו לילה ארור שנחרט היטב בזיכרונו: “בשלב שפינו פצועים, אני הלכתי לפנות פצוע שחבשתי אותו כשעה לפני כן, וכשרצתי איתו לטנק- סאגר שטס לשם, פגע בי בבטן התחתונה ונפצעתי גם ביד ובעין. הטנק נפגע ולא יכל לפנות אותנו. בשלב הפינוי, התפניתי יותר מאוחר עם נגמ”ש לגבעת הפצועים. זו הייתה הפעם שראיתי נגמ”ש”, הוא מגחך. “אין לי מה להרחיב לגבי הפציעה שלי, אני לא חושב שהיא דבר מעניין. סיימתי את התפקיד שלי בחווה הסינית ופוניתי בין האחרונים. בהתחלה בנ”נ, אחר כך בהליקופטר לכיוון רפידים ומשם ישירות לתל השומר, בזמן שבהליקופטר אחד המ”מים נפח את נשמתו לידי. היינו שלושה ששכבו אחד לצד השני. מרגל חטף כדור בצוואר וכבר חרחר, חרמוני צעק: ‘כואב לי! כואב לי!’, כי הוא חטף בתחת. בזמן שהוא צעק, מרגל נפטר”
דדי מספר בקצרה: “כשהטנקים ניסו לקחת אותנו, קיבלתי פעמיים שריטה רצינית בתחת ואפילו לא שמתי לב, בגלל האינטנסיביות. חשבתי שזו המימייה שלי ושהדם זה מים שנשפכו”
דני: “אני רוצה לציין אדם אחד לפחות מכל הגנרלים, שהייתה לי הזדמנות לשמוע אותו כשנפצעתי. פינו אותי החברים, וכששכבתי על האלונקה, החברים שלי חזרו להמשך הלחימה באזור עיסמאיליה. אני זוכר ששמעתי את המח”ט עוזי יאירי מדבר במכשיר הקשר, ובין השיחות הוא צרח: ‘אתם הרגתם את הילדים שלי ואתם תשלמו על זה ביוקר!’. לפחות על האדם הזה, אני מאמין בכל לבי שהוא לא היה מעודכן בסד”כ בחווה הסינית”. הוא עושה הפסקה לרגע ומשחזר את רגעי האימה: “אני לא נפצעתי בחווה הסינית. כשיצאנו משם והתפקדנו, היינו רק 19 איש מתוך פלוגה שלמה של 90 איש. המשכנו לחצות את התעלה ואחת המשימות שקיבלנו, הייתה לכבוש רמפה שתיצפתה על התעלה ותיווכה בין הגשרים, בזמן שכוחות תותחנים מצריים פוצצו אותה. כשאני נפצעתי, כבר לא היו גשרים. בדרך, גילו אותנו באמצעות פצצות תאורה. נשכבנו על האדמה כדי שלא יזהו אותנו ופתאום ראינו שלוש דמויות לא מזוהות ששאלו אותנו: ‘מן האדה?’. אנחנו לא היינו ערים במאה אחוז, כי כמה לילות לא ישנו ונלחמנו עשר שעות. נפתחה אש, נהרגו חיילים ואני וחייל נוסף נפצענו. אני נפצעתי בראש ובפנים שלי. לאחר מכן, פינו אותנו ובדרך היו היתקלויות אש וחזרנו להילחם. אבל יצא משהו טוב מזה- נרקמה בינינו אחווה ואהבה מעל החברות הממוצעת”
צבי מקניט בחיבה: “שתביני, לפני המלחמה פרץ היה תוקע בדני או בדדי כדור…”
דני: “דדי היה מפקד קשוח, אבל הערצתי אותו”
צבי: “הכי מעניין זה שכל מי שנפצע שם, בסופו של דבר המשיך את חייו וזה לא טריוויאלי. עם הזמן, גילינו שיש אנשים שנושאים איתם חבילות שלא ידענו עליהן”
-איך אתם באמת מתמודדים מבחינה נפשית ורגשית עם הטראומה?
איתן: “רק בארבע שנים האחרונות, נפגשנו יותר והתחלנו לדבר על זה. בן של אחד מאנשי גדוד הסיור, עשה מפגש בין כולנו ולאחר מספר שנים הוא למד תסריטאות ועשה סרט. הסרט תיאר סיפור על גדוד שאיש לא ידע עליו ויצר ויכוח ציבורי גדול מאוד. זה לא היה סיפור של גבורה, אלא של פחד. מדובר בגדוד שנפצע קשה לפני שהגדוד שלנו הגיע. קראו לסרט: ‘הסיפור של החווה הסינית שלא סופר’. היה אירוע נוסף שהשפיע עליי מאוד: איתן פיכטנבאום, המ”מ של המחלקה שלנו, יצא ללא שריטה מהחווה הסינית. לאחר המלחמה הוחלט שהוא הקצין הראשון שייצא הביתה ויבקר את כל המשפחות השכולות והפצועים וינסה לפגוש הורים של חיילים בחזית. הוא בא אליי למשמר העמק ורציתי לצאת איתו לביקורים. ביקרנו כמעט את כולם וחזרנו בערך ב-3 לפנות בוקר. כשהוא היה בדרך לחיפה, הוא נהרג בתאונת דרכים. מאותו רגע הייתי עסוק באחריות שלי על מה שקרה לו וחשבתי שכולם רואים בי אשם. זה ריפא אותי מהמלחמה, אבל שם אותי בחזית אחרת. הוא היה איש משכמו ומעלה שאהב את כולם”.
דני ודדי, שהכירו אותו, מספרים בשבחו של פיכטנבאום. דני מספר: “כשהחלמתי, יכולתי לבחור אם לחזור הביתה או לצבא. היינו ארבעה אחים ואב שכולם נלחמו וכל האחים נפצעו. בבית בכלל לא היה על מה לדבר שנחזור, אבל ביום שאחד החיילים סיפר לי שאיתן נהג, לא חשבתי פעמיים ולמחרת התייצבתי למלחמה, מרוב שהערצתי אותו. זה היה בגלל שהמטרה של איתן הייתה להביא אותנו לסיום מסלול של 14 חודשים, והמלחמה קטעה את המסלול ואני ראיתי בחזרה שלי כהתגשמות המטרה שלו”
איתן: “כל מי שיצא מהחווה הסינית, יצא שרוט. אני לא מאמין שמישהו יצא כפי שהוא נכנס. אנשים עוברים טראומות גדולות משהם יכולים לשאת. זה לדעת שהחיים שלך על כף מאזניים במשך שעות שלמות. האמיצים הם אלה שלא חושבים על זה באותו זמן, אלא רק אחר כך. חלקנו יצאו מפורקים יותר ופחות. רובינו זרמנו לתוך החיים, עשינו הכחשה מסוימת של המלחמה, למדנו, עבדנו, הקמנו משפחה. לא שמעת אותנו מדברים על המלחמה בכלל במשך 25 שנה אחריה. לא עסקנו בזה, עד שהיה הטריגר של הסרט. הגענו לרמה של הבשלה ובגרות מסוימות שבה אמרנו: ‘רגע, זו לא בושה שקרה מה שקרה’ ובכיתי מזה כי הושפעתי מזה מאוד. אני חושב שהתהליך הזה קורה לכולם אחרי תהליך ההתפתחות האישית של הקריירה ובניית המשפחה”
דדי מסכים ומספר על בעיות חברתיות שנוצרו אצלו: “לי הייתה בעיה שמישהי ינהל אותי או ישלוט עליי. אחרי זה הייתי פועל, אבל נפשית לא יכולתי לסבול את זה. כשהבן שלי התגייס לשריון, כבר לא יכולתי לעמוד בזה יותר, וכעסתי מאוד על הצבא ועל כל העולם. גם זה עבר…”.
גם דני כעס מאוד על הצבא: “היה לי קשה בבית שבו היו פצועים נוספים. הפציעה הנפשית שלי הייתה גדולה יותר מהפיזית. סבלתי במשך שנים, ולכן במשך ארבע שנים לא הייתי מוכן לשרת במילואים בתור לוחם, למרות שרצו לשפוט אותי. בשלב מסוים, הייתי אצל קצין צנחנים ראשי בריאיון אחד מיני רבים והוא דיבר איתי אחרת, ברמה האישית ולא הצבאית. הייתה לי דילמה קשה כי מצד אחד חונכתי כלוחם ואיבדתי חברים שהרגשתי מחויב להם ולמדינה ומצד שני, לא יכולתי נפשית. הוא שכנע אותי ללכת ליחידת עורב והייתי מוכן ללכת לשם לא כלוחם. למזלו הטוב של הצבא, לא יודע אם גם שלי, פגשתי באחד הקצינים שהיה קצין מבצעים בחווה הסינית והוא עקב אחריי וראה את ההתנגדות שלי. בעל כורחי, הוא שיתף אותי באחד התרגילים. כעסתי עליו ושאלתי אותו למה הוא עושה לי את זה, והוא אמר לי שהוא היה איתי בחווה הסינית ושהמ”פ שלי, שהוא כבר בקבר, היה מתבייש אם הוא היה יודע שאני לא רוצה להיות לוחם, ומאז ועד היום אני עדיין עושה מילואים”
צבי דווקא לא זוכר טראומות. אולי בגלל שהוא לא נפצע וישר המשיך ללחום. מהר מאוד הוא הלך להיות קצין במסלול מהיר, כי היו חסרים קצינים והוא לא בדיוק עצר לחשוב על מה שהיה, כך ששנתיים אחרי הוא המשיך להיות קצין בגדוד ושקע בפעילות אינטנסיבית מאוד. “גם לא הייתי קשור כל כך לאנשים ולמשפחות השכולות. אני לא זוכר שבימי זיכרון הלכתי לקברים ודי ניתקתי את עצמי מהנושא. יכול להיות שזו בריחה. למדתי, הקמתי משפחה. בסוף הפלוגה, עשינו מסיבת סיום מסלול והלכנו תוך שבוע לכל המשפחות השקולות והזמנו אותן. זו הייתה חוויה קשה שבגללה לא יכולתי אחר כך ללכת לימי זיכרון. אני חושב שאצלי הטריגר שהחזיר אותי לשם, היה מפגש הגדוד לאחר 20 שנים ברמת גן. פגשתי שם את כל הערימה, ואחרי שנה כשחזרתי מארצות הברית, התחלתי ללכת בקביעות לכל ימי הזיכרון”
לדדי חשוב לציין לשבח: “אנשים היו עבורי פינאטס. ראיתי בהם קטנים ואותי כגדול וקשוח והעפתי אותם. איש לא מציין את האנשים שהחזיקו בבטן שנים ולא סיפרו אפילו לאישה. לי יש מזל גדול, שקוראים לו נורית, אשתי. הנשים שלנו החזיקו מעמד במצבים בהם לא היינו הכי שפויים שיש. הייתי מאוד אגרסיבי, קשוח ויהיר כתוצאה ממה שעברתי במלחמה”.
אשתו, נורית, מסבירה בכאב מעט ממה שנשות הלוחמים חוו על בשרן: “הבעיה היא שמשרד הביטחון מכיר בפצועים, אבל לא בהלומי קרב, ששם המשפחה היא המוקד. אני נטחנתי מול משרד הביטחון, וזה הכאב הגדול- שאתה צריך לשלם כסף לעורכי דין ולהתרוצץ כדי שהמדינה תכיר בך”
-האמונה באלוהים השתנתה אצל חלקכם?
דני מספר שהוא חונך בבית ספר דתי מגיל שש. “התפללתי את כל התפילות שמוטלות על יהודי. הרגע שבו באמת האמנתי במשהו, היה הרגע שנפצעתי והבנתי שאני הולך הביתה ושנשארתי בחיים. לא בקטע שאלוהים הציל אותי, כי עצם הפציעה מחקה ממני את כל מה שחונכתי לגביו מבחינת הדת, ובפרט שראיתי את החברים שלי ממשיכים לישון שם ולא חוזרים הביתה”
דדי מספר בעצב: “זה הקטע שהכי מפריע לי בריש גלי. ההרגשה הראשונית מייד אחרי, זו הרגשה של שמחה, שניצלת. זה נורא ואיום לחשוב על זה, אבל אחר כך זה חונק בגרון. פתאום חשבתי: למה אני ניצלתי והם לא? המחשבות אחר כך מטריפות אותך. כל שנה אני מבקר באדיקות כמה שיותר קברים של החבר’ה ולא פספסתי אף שנה. המעניין הוא שבמשך עשר שנים, עוד בזמנים שיום הזיכרון לא היה יום חופשי, כל שנה רבתי עם המנהלים שלי בעבודה שיתנו לי ללכת לבתי העלמין. היה ריב, הלכתי בכל זאת ולמחרת הכול היה בסדר”
דני: “אני במשך 15 שנה לא התקרבתי לבתי עלמין של אף חבר. היו הלוויות שהגעתי אליהן חצי שנה אחרי וזהו. הייתי בכמה לוויות, אבל הסתתרתי שלא יראו אותי, כי לא ידעתי מה לומר למשפחות. במפגש שצבי דיבר עליו, לקחתי את ההזמנות של המשפחות השכולות בצפון ואז הלכתי אחד אחד וניצלתי את ההזדמנות לכפר ולבקש מהן סליחה. גם הביקורים האלה היו טראומה קשה בשבילי, לשבת פעם ראשונה מול המשפחה ואתה לא יודע מה לומר ואיך. כשמתחילות השאלות, יש לך תשובות, אבל אתה לא יודע איך הם יקבלו את זה, ואז יש להם עוד שאלות. זה היה מסע קשה מאוד שנמשך שבועיים ומאז אני בקשר עם המשפחות השכולות”
איתן מנסה להיות אופטימי, כהרגלו: “סך הכול, החיים מחייכים אלינו ואני מאמין שכולנו מעריכים מאוד את התא המשפחתי החזק שלנו ושמצאנו את העזר כנגדנו שהסכים לחיות עם טיפוסים שחיו בהכחשה גדולה במשך זמן רב”
צבי: “כולנו חיים וכולנו שורדים. אנחנו חיינו את חיינו ולא נשארנו שם, למרות שאשתי אומרת שאני חי את המלחמה עד היום. אנחנו חושבים על זה כשאנחנו נפגשים, אבל מעט מאוד יחסית לשאר החיים. אני חושב שאנחנו דוגמא לכמה האדם הוא חיה סתגלנית. יש לי חברים שאני יודע שאני יכול לבקש מהם הכול ותמיד. לא לכל אחד יש חברים כאלה”.
אנחנו מסיימים את הריאיון, כבר שעת לילה מאוחרת. הם נפרדים בחיבוקים חמים ואמיצים ובדברי ברכה. אין ספק שהמלחמה הזאת הראתה בהם את אותותיה ועוד תמשיך. כל שנותר לנו, הוא להעריץ את ההקרבה שלהם במלחמה ההיא ואת החוסן הנפשי שלהם שגורם להם להתמודד עם השדים הפרטיים שלהם, ולהמשיך בחיים למרות הכול.
