לפעמים אני מרגישה תסכול בעבודה שלי כשכירה, כמתמחה בתעסוקה: אני מעניקה טיפול בחינם למטופלים שלי, טיפול ששווה הרבה כסף בקליניקה פרטית, ועדיין חלקם בגלל חסמים אלו ואחרים (ואולי גם כי לפעמים לא מעריכים את מה שמקבלים בחינם או משהו שמקבלים מיידית בלי להיכנס לרשימת המתנה של חצי שנה לפחות) מפסיקים את הטיפול מהר הרבה לפני שמתאפשר לראות תוצאות, מגיעים שתי פגישות כן- אחת לא, שלוש כן- שתיים לא, לא מגיעים ולא מודיעים, מאחרים גם בעשרים דקות או יותר לפגישה, לא מבצעים משימות שאני נותנת להם שאמורות לקדם את התהליך וכן הלאה. הייתם מצפים שמי שמקבל טיפול ללא תשלום ינצל את ההזדמנות וישקיע את כל מרצו בכך. במציאות, מסיבות שונות, הדברים מתנהלים אחרת. מצד שני, יש כאלה שיחשבו שדווקא כשמשלמים מעריכים ומשקיעים יותר כדי לא לבזבז כסף- אבל גם במקרה הזה מתגלים פעמים רבות קשיים רבים וחוסר רצף והתמדה בטיפול.
למרות כל זה אני לא מוותרת בעבודתי כשכירה על אף מטופל. אני מעדיפה שהם אלו שיפסיקו את הקשר מאשר אני. אני מתעקשת ואני מחזרת ואני מתקשרת שוב ושוב ושוב, אני מתגמשת בפגישות, לפעמים הורגת את עצמי בזה שאני קובעת כמה פגישות ברצף על חשבון עבודה משרדית, מנוחה או מטלות אחרות- העיקר לא להגיע למצב שיש נתק בפגישות בגללי או שהסיבה שהם לא יבואו- היא אני. אני משתדלת להאמין בהם וביכולת שלהם להגיע לשינוי. גם כשהם מבריזים כמה וכמה פעמים וזה מייאש כי יש שעה מבוזבזת שמישהו אחר היה יכול ליהנות ממנה או אני יכולתי לתכנן מראש מה לעשות בה ולנצל אותה באופן יעיל במקום לחכות עשר דקות ואז להתקשר כדי לראות למה יש איחור, והאם אותו אדם מתכוון בכלל להגיע…
אני מאמינה בהם ולא מרפה גם כשלפי הנהלים אחרי פעמיים או שלוש של הברזות רצופות אפשר וצריך להפסיק את ההתקשרות (כמובן אחרי שמדברים עם המטופל ומזהירים אותו) ומבקשת עוד קצת הארכה, במיוחד אם הם מתנצלים ומבטיחים שזה לא יקרה שוב, אבל אני יודעת שזה עשוי לקרות שוב.
אני יודעת שטיפול שמתנהל בצורה כזו לא יעיל ומבזבז משאבים.
אבל קשה לי לומר “לא”, כי האנשים האלה רגילים לשמוע “לא” כל החיים שלהם. כי האנשים האלה לפעמים רגילים שאף אחד לא מאמין בהם, הם בעצמם לא מאמינים בעצמם הרבה פעמים, הם רגילים שמוותרים להם ועליהם. אני יודעת שחוץ ממני, הם לא יקבלו ליווי צמוד ולא יהיה איש מקצוע אחר שידבר איתם וייפגש איתם מידי שבוע. שגם אם הם לא מתאימים לקריטריונים שלנו לקבלת שירות, אני לא רוצה להשיב פניהם ריקם כי אני יודעת שאין להם אופציה אחרת. אני האופציה האחרונה והיחידה.
לפעמים זה מתסכל אותי שאני נלחמת עבורם יותר ממה שהם נלחמים עבור עצמם, ואני גם יודעת שאפשר להוביל את הסוס לשוקת- אך אי אפשר להכריח אותו לשתות. אבל אני רוצה להראות להם את השוקת, את המים שיש בה שמחכים להם, ולא רק הדלי הקטן והשבור בצד שדולף. הם יכולים לבחור אם הם שותים או לא ואם הם מנצלים את המתנה שלי.
אני רק שם בשבילם, להעניק להם אותה.
היום מטופלת שלי שמגיעה בקביעות בחצי שנה האחרונה ודיברנו על החסמים שלה, אמרה שבעבר הלכה לטיפול בנוגע לאותה בעיה ופרשה באמצע כי לא הרגישה התקדמות ושאותה אחת הייתה שם לתחושתה בשביל הכסף, ואילו אני, למרות שאני מטפלת בה בחינם, רואים שאני משקיעה ואכפת לי. אנשים כמוה מרגשים אותי, כי הם אנשים שהשינוי חשוב להם. אני יכולה להתמודד עם כל מחסום וכל קושי- כל עוד יש רצון ויש מוטיבציה, גם אם הם חלשים וזקוקים לליבוי. הם אנשים שמתמידים ובאים כל שבוע ולא מחמיצים כמעט אף פגישה. הם אנשים שאני יכולה לעזור להם לחולל שינויים משמעותיים בחייהם. הם אנשים שמעריכים את המתנות שהחיים נותנים להם ומקבלים אותן בשתי ידיים. אני שמחה להיות זו שמלווה אותם.
כשאני חושבת על זה לעומק, גם כשאני מדברת עם עמיתים שלי, בין אם עמיתים שעובדים כעו”סים בשירות הציבורי ובין אם הם מטפלים באופן פרטי- כולם מכירים את הקושי של מטופלים שלא מתמידים, מתקשים לגייס מוטיבציה, לעשות משימות, שמפסיקים טיפול בהתחלה או באמצע… זה מתסכל מאוד הן את המטפל שלא מצליח לעזור והן את המטופל שבהרגשה שלו הוא כביכול כן בטיפול- אבל הוא לא עוזר.
התנהגויות דומות לאלו בהחלט מתרחשות גם בטיפול הפרטי- מטופלים שלא מגיעים בעקביות, נוטים לאחר או לבטל מפגשים, לא לבצע משימות, לא לשתף פעולה באופן ישיר או עקיף, מבקשים להפסיק את הטיפול בגלל קושי זה או אחר- בין אם הקושי האמיתי מבוטא ובין אם לא. גם במקרה הזה, אני משקפת למטופל את הקשיים שאני רואה ומבררת מולו מה הסיבות לכך, והאם זה קורה בגלל סיבות נייטרליות או שהן משקפות קושי בטיפול וכיצד ניתן לפתור זאת.
אומנם ההתנהגות של אותו מטפל תהיה שונה אל מול מטופל שהוא מקבל באופן פרטי לעומת באופן ציבורי, אם הטיפול בהסכמתו של המטופל או תחת צו בית משפט, בדיוק כמו שהתנהגותו של המטופל תהיה שונה במקרים הללו, אבל עדיין אפשר לראות שמדובר בהתנהגות אנושית- מצד אחד רצון עז לשינוי ומצד שני יש אמביוולנטיות כלפי השינוי. במצב הקיים יש תמיד לא רק חסרונות שדוחפים אותנו לשינוי, אלא גם יתרונות ורווחים שמשמרים את הבעיה שתמשיך להתקיים ומקשים עלינו לשנות. ככל שהבעיה עמוקה, ממושכת וקשה יותר, ככה קשה לנו יותר לבצע את השינוי גם אם אנו משתוקקים לו ואנו סובלים מאוד. במקרה הזה, הרקע של הטיפול, היכן הוא מתבצע, למה ועל ידי מי פחות רלבנטיים, אלא יותר הכוחות של המטופל, המוטיבציה שלו, עוצמת הרצון לשנות והאנרגיות והמשאבים שהוא מוכן להשקיע למען המטרה.
אני חושבת, שבשורה תחתונה, הדבר הכי חשוב כשאדם מחליט לבוא לטיפול, זה להיות קודם כל כן עם עצמו. לחשוב האם הוא מוכן, רוצה ומסוגל להשקיע בטיפול שייקח כמה חודשים או יותר? האם הוא יכול להתמיד ולבוא כל שבוע? האם הוא יכול להיחשף מבחינה רגשית? האם הוא מוכן להשקיע זמן וכסף, מחשבות ורגשות בטיפול? מה הוא מוכן לעשות כדי לשנות את הקושי שבו הוא נמצא?
כשהוא שואל את עצמו את השאלות האלה, הוא בוחר לבוא לטיפול, והוא יבחר לבוא כל שבוע מחדש. אם הוא עדיין לא לגמרי בשל- זה בסדר. אם עדיין קשה לו לדבר על דברים אישיים וכאובים- זה בסדר. אם יש לו הרים של מחסומים ופלונטרים של מיליון בעיות ששזורות אחת בשנייה ואין לך מושג איפה להתחיל ואיך להמשיך- זה גם בסדר.
אבל בבקשה, למען עצמכם- קודם כל תרצו. תרצו לשנות באמת. תחשבו טוב למה רע לכם עכשיו ותראו לנגד עיניכם כל הזמן את הקושי במצב הנוכחי ואת התקווה בעתיד, כדי שלא תתייאשו.
תשקיעו בעצמכם.
“אם תרצו, אין זו אגדה”, הרצל.