אני מניחה שחלק ניכר מכם מכירים את וויל סמית’, שחקן, מפיק וזמר.
בשבילי הוא תמיד יהיה הנסיך המדליק מבל אייר 🙂
“הייתי תלמיד של 80, כשיכולתי להיות תלמיד של 90”- יש בעל קש”ר שלא מזדהה עם המשפט הזה!?
המשפט הזה שהוא היה תלמיד של B כשהוא יכל להיות תלמיד של A
נתן לי בוקס בבטן.
החוויה הזו של “פוטנציאל לא ממומש” מוכרת לרוב הילדים והמבוגרים עם הפרעת קשב, ואני ביניהם. תלמידה כזו של ציונים בינוניים, אפילו בינוניים מינוס (70-80 כזה) ואף אחד לא ממש הבין איך תלמידה שקדנית ונבונה כמוני מוציאה ציונים כאלה שנראו לא הולמים את היכולות שלה.
גם אני לא יכולתי להסביר לעצמי או לסביבה.
זו הייתה חווויה מתסכלת ממש.
זו אחת הסיבות שאני חושבת שזה סופר חשוב ללכת לעשות איבחון בכל גיל. כן, גם אם אתם בני 40 או 50 ויותר. גם אם אתם בטוחים שיש לכם הפרעת קשב.
עצם הגושפנקא הסופית שיש לכם הפרעת קשב ושיש פתאום הסבר לקשיים שלכם ולחוסר המיצוי של היכולות שלכם כפי שהייתם רוצים- חשובה בעיניי מאוד, גם אם אתם לא מעוניינים לקבל טיפול תרופתי.
זה מרגיש אחרת לומר בקול:
“כן, יש לי הפרעת קשב. בגלל זה אני….”
ואתם, מאובחנים? מאיזה גיל?
האם גם אתם הרגשתם פוטנציאל לא ממומש בילדות?
ענבל
