fbpx

גילוי עריות- האם שלא רואה את הפגיעה

ואז יש את הרגע הזה שאני יושבת בשיעור של קורס טיפול בנפגעות גילוי עריות בוגרות ומדברים על האמא שלא רואה את הפגיעה בבתה וכולנו כנראה חושבים בשיפוטיות על כמה שזה מכעיס ואיזו בגידה זו בבת ולמה היא לא עצרה ואיך היא לא ידעה….
והמרצה אומר שהילדה נעלמת לא לדקה או שתיים באיזה חדר צדדי עם אבא, ועדיין האמא לא שואלת שאלות כשהילדה יוצאת. לא איפה היא הייתה או מה עשתה או איך היא מרגישה.
איך זה ייתכן שהאמא לא רואה את הילדה, כשבעצם כל הורה ממוצע שואל את הילד שלו כל הזמן איפה הוא היה ומה הוא עשה ועם מי הוא שיחק (כמו בבית הספר או בגן) ואין דבר כזה שחמש דקות אנחנו לא יודעים מה הוא עשה… יש שקט בחדר שלו כשאנחנו בחדר אחר ומיד אנחנו בודקים מה קורה שם כי זה חשוד…
 

 
ואני אומרת בספק תמיהה, ספק תמימות- “כן, זה נכון. אבל כשהוא עם אבא שלו אני לא דואגת. למה שאשאל? אני שואלת מה הוא עשה עם אבא ואיך איך היה, אבל סתם ממקום מתעניין. אני לא חושדת. למה שאחשוד? אני סומכת עליו”
והוא אומר לי: “למה שלא תחשדי? מאיפה את יודעת מה באמת קרה שם? זה גם מה שהאמא חושבת על בתה ובעלה. שזה תמים, שהכל בסדר, שהוא רק מפגין אהבה…”
ואני שותקת. נאלמת.
זה מכאיב בבטן.
המרחק ביני לבין אותה אמא שכל כך קל לשנוא, לכעוס ולשפוט הולך ומתקצר.
אולי גם אני לא רואה?
אז אני אמורה לחשוד בכולם? כל הזמן?
 
וזה ממשיך.
על איך ילדים שהם קורבנות לגילוי עריות מראים סימנים של מצוקה, אבל לפעמים אף אחד לא רואה. אף אחד לא מפרש זאת כמצוקה של טראומה או לא מקשר. לא ההורים, המורה, היועצת, החברים. או שהם רואים ומבטלים.
לפעמים… אותם ילדים דווקא מציגים חזות מושלמת: הם מצטיינים, בחוץ הכל בסדר ויש להם מסיכה שהיא הגנה- דווקא כדי להרחיק. שאף אחד לא יידע, לא יחשוד, לא ישאל שאלות. הם צריכים להגן על הסוד שלהם ושל אבא, אמא, אח, סב או דוד… ולפעמים זו הגנה בינם לבין עצמם. הילדה הזו שבלילה אבא מתגנב למיטתה? זו ילדה אחרת. זו לא היא. זה לא קורה לה.
 
זה יוצר עוד סדק בתוכי.
בתור אמא אני רוצה להגן על ילדי היקר לי מכל כמה שאני יכולה. בין אם הוא משדר שהכל בסדר ובין אם לא- אני צריכה לחשוד?
וכן, מדברים על כך שכשאנחנו שואלים את הילד שלנו: “איך היה היום בבית ספר?”, והם נוהמים: “בסדר”, גם אם הם רבו בהפסקה ומישהו מציק להם או הרביץ להם או סתם היה להם לא נעים. הילדים שלנו רגילים לא לומר לנו הכל ולהסתיר דברים. מנורמטיביים ועד פוגעניים וטראומטיים. כן, זה תרחיש שמוכר לכל הורה, גם אם יש לו קשר מצוין עם הילד. אז המרחק ביני לבין אותם הורים שיום בהיר אחד מגלים שהילד שלהם סובל מחרם חברתי קשה או שהוא נאנס כמה חודשים לפני או שהוא סובל מביריונים או משתמש בסמים בסתר והם לא ידעו כלום- עוד יותר מתקצר.
גם על הילדים אי אפשר לסמוך שיספרו. גם אם אנחנו מנסים לראות. גם אם נשאל ונחקור ונחפור.
 
ועליי? עליי אני יכולה לסמוך?
המרצה מוסיף שגילוי עריות בין אמא לילדים הוא הכי קשה לגילוי. החברה פחות תתייחס בחומרה לאמא שמקלחת ילד או מטפלת בו כי זו התנהגות טיפולית נורמטיבית, לילד שישן עם אמא כי הוא מפחד מהחושך, כי הוא מתגעגע כי הוא זה שביקש…
 
ופתאום…
מתברר שכמו שהילדה או הילד שנפגעים על ידי ההורה שלהם ולא מבינים שהם נפגעים, הם חושבים שזה נורמטיבי. שככה מביעים אהבה. שההורה הפוגע לא תמיד מבין שהוא פוגע, בעיקר כי הוא מרוכז בעצמו ובצרכים שלו והילד הוא רק אובייקט למימושם.
שההורה השני לא תמיד מבין שהילד שלו נפגע כי הוא מרוכז בעצמו או כי הוא מספר לעצמו שהמגע הזה תמים וזה פשוט שהילדה מאוד קשורה לאבא.
עוד סדק שנפער ומתרחב לידי שבר.
 
ואני? כבר שעות עברו מהשיעור, ואני עדיין מטולטלת.
איך בשעה וחצי כל עולמי טולטל, נהפך, עורבב? איך הפכתי לפתע לפרנואידית שמטילה ספק בכל אדם שקרוב אליה ולילד שלה, בעצמה?
אני מרגישה איך כל החפירות העצמיות האלה, הפחדים והטלות הספק הללו, ההתחבטויות מה אמת ומה בדימיון- כל אלו הם מקבילים לכל אותם ילדים וילדות שחיים בעולם מטולטל ומבולבל כזה ממש, שבו הגבולות עמומים וחדירים וכל התפקידים מתחלפים בין כל הדמויות ושום דבר לא ברור ולא מובן מאליו יותר.
ובעיקר להבין כמה שנוח לנו מאוד מהצד לחשוב ש”לנו זה לא יקרה”- אנחנו דואגים לילדים שלנו, אנחנו יודעים לבחור את בני הזוג שלנו, אנחנו הורים טובים ואנחנו נשים לב אם משהו לא יהיה בסדר ונשאל את השאלות הנכונות. אנחנו לא “כמוה”, אנחנו לא “כמוהו”.
אבל אנחנו לא מבינים שהמרחק הזה בינינו לבינם הרבה יותר קצר ממה שאנחנו יכולים לדמיין והגבול דק ביותר.
 
אני מבינה שזה כמו לראות לפתע תגלית שברגע שהתוודעת אליה- כבר לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור.
פחד ממלא אותי.

כתיבת תגובה

להתקשר