ניתוח פסיכולוגי של הדמויות המרכזיות באלדין

**אזהרת ספויילרים**

לאחרונה ראיתי עם בני את גרסת הלייב אקשן של “אלדין”. מבלי להתכוון במהלך כל הסרט מצאתי את עצמי בנוסף לכך שנהניתי מהעושר הויזואלי של הסרט, האפקטים וזכרונות הילדות שהציפו אותי, גם מחפשת הטיות חשיבה ועושה ניתוח פסיכולוגי של הדמויות המרכזיות באלדין. שיעשע אותי שגם כשאני צופה בסרט אני לא מפסיקה לחשוב בראש “סיביטיסטי”, אבל זה מה שיש, והחלטתי לשתף אתכם ולשמוע מה דעתכם. ככל שחשבתי יותר ויותר על הסרט וניתחתי את הדמויות,  הסתכלתי עליהן באופן פחות שטוח ויותר מורכב כולל הארה לצדדים הפחות חיוביים שלהן ולקונפליקטים האישיים והבין- אישיים:

אלדין בחור צעיר, שממבט ראשון הוא כביכול טוב לב ותמים ודי משעמם כדמות שטוחה ולא מורכבת- אך כשחושבים על כך לעומק, הוא גונב, “עושה צרות”, מעצבן אנשים ו”מצפצף” על החוקים. הצופה מאוד מזדהה איתו, אבל נשאלות שאלות מוסריות סביב מעשיו של אלדין- האם כשיסמין לקחה לחם (כלומר גנבה בלי ידיעתה) מאחד הרוכלים כדי לתת לעניים ולא היה לה כסף לשלם והוא גנב מהרוכל את הצמיד שנתן לו כדי שיעזוב אותה לנפשה- הוא התנהג באופן מוסרי? אנחנו חושבים על טוב ליבם כשדאגו לעני ששבע, אבל הלחם הגיע בגניבה מאדם שעובד קשה כדי להתפרנס והוא לא אשם בכך שיש עניים. האם גניבה כזאת הינה מוצדקת? עלתה בי התהייה- למה אלדין, בחור צעיר, חזק וערמומי לא מנסה לשרוד על ידי עבודה כאחד האדם והוא מפרנס את עצמו בדוחק מגניבות?

רמז לכך מצאתי בשלב מאוחר יותר, כשרצה לזכות בליבה של יסמין והבין שהיא נסיכה. כשהוא ביקש מג’יני להפוך אותו לנסיך כדי שהיא תרצה בו, הוא בעצם האמין במחשבה האוטומטית: “אני לא ראוי לה, אין לי מה להציע לה והיא לא תרצה בי כי אני בחור עני ופשוט”. האמונה הזו הוצתה כתוצאה מסכימות קוגניטיביות כמו: “נסיכות צריכות להתחתן רק עם נסיכים” ו”נסיכה תתחתן רק עם גבר עשיר ממעמד גבוה”. זה גרם לאלדין להעמיד פנים ולחיות בשקר כאדם פיקטיבי- הוא בעצם התחזה לנסיך כדי שיסמין תרצה אותו. הוא כל כך הופעל מהסכימה הזו, עד שהוא חשש שאם יסמין תגלה את האמת אודותיו, היא תעזוב אותו מיד ולא יהיה לו סיכוי איתה. הוא כל כך פחד, עד שהוא היה מוכן להפר את הצהרתו לג’יני שהמשאלה האחרונה שלו תהיה לשחרר אותו לחופשי, והוא ציין בפני ג’יני שהוא צריך אותו כי הוא לא יוכל להסתדר בלעדיו במשחק מול יסמין ואביה. גם כשחזותו של אלדין הייתה של נסיך אציל ורב ממון, הוא הביך את עצמו בפניה כי הוא לא היה רגיל למעמד הזה ולתשומת הלב הזו והוא ניסה להיות מישהו שהוא לא.

אם אלדין היה עושה “תיקון חשיבה” למחשבות כמו: “יסמין התעניינה בי גם כשחשבה שאני עני ופשוט עם, והייתה לנו אחלה כימיה ביחד. היא לא כמו כל הנסיכות, ומי שאני זה לגמרי מספיק- ואם אני לא מספיק לה, אז כנראה שהיא לא האישה שנועדה לי”, הוא היה נעזר בג’יני למשאלות נאצלות יותר וכאלה שלא היו גורמות לו לצרות, והוא לא היה צריך להעמיד פנים. בסוף הסרט הוא עובר תהליך והוא מבין שהוא לא יכול להמשיך לחיות בשקר ולהונות את יסמין ואת אביה והוא מתוודה. למזלו הרב, שניהם מקבלים אותו כפי שהוא ויסמין עדיין מעוניינת להינשא לו ואביה תומך בכך. באופן מפתיע וכנראה שזה משהו שקורה רק בעולם האגדות- למרות שהוא שיקר והתחזה- לא היו שום תוצאות לכך. ליסמין ולאביה היה יותר חשוב אם הוא נסיך או לא וכיצד לפתור את הסוגייה שתאפשר לה להינשא לו למרות שאינו נסיך מאשר שהוא הונה אותם, וזאת למרות שהסולטן כעס מאוד על ג’אפר שאותו הכיר במשך שנים רבות וכנראה היה נאמן מספיק (או העמיד פנים מספיק טוב שזה אכן כך מבלי שהתגלה) על כך שרימה אותו והוא לא באמת נאמן לו.

ייתכן שאלדין היה סוג של ילד ונער בסיכון, כזה שנאלץ לחיות במלחמת הישרדות ברחובות במשך רוב חייו, ובהינתן סיפור חיים כזה- הוא לא האמין שיש לו יכולות לממש את עצמו ולעבוד בפרנסה קונבנציונלית או שאישה (בפרט כזו ממעמד גבוה בהרבה משלו) תרצה אותו כפי שהוא.

יסמין בחורה צעירה, טובת לב ותמימה שמצד אחד היא בת טובה וצייתנית לאביה, אבל מצד שני היא חותרת תחתיו ומורדת בדרכה השקטה והעקיפה. היא גדלה לתוך מציאות של אם נעדרת ואב חרדתי שסוגר אותה בתוך בועה שלא מאפשרת לה להיות במגע וחשופה לעולם שבחוץ, העיקר שלא תיפגע. הבועה הזו כה סוגרת עליה, עד שאין לה חיים חברתיים  וקשרים חברתיים משמעותיים (למעט המשרתת האישית שלה) והיא לא מכירה את החוקים החברתיים הבסיסיים שבעולם שבחוץ כמו למשל- שצריך לשלם על אוכל והוא לא חופשי. בנוסף, ייתכן שזו גם אחת הסיבות הלא מדוברות בסרט על דחיית הנישואין- כיצד אישה שכל גבר שהכירה בחייה היה רק אביה, משרת או חייל תוכל לפתע להיות במערכת יחסים עם גבר ועוד זר?

מצד אחד, יסמין לקחה לחם מרוכל כדי לתת לעני, שזו מחשבה נאצלת, וברור לנו שהגניבה הייתה בתום לב כי לא ידעה שזה אסור- אבל מדוע לאחר שהבינה שעשתה מעשה אסור לא חשבה לפצות את הרוכל? לשלוח אליו את המשרתת שלה כדי שתשלם לו? מצד אחד היא אומרת שהעם חשוב לה והיא רוצה לדאוג לו- אבל היא לא יודעת דבר על העם הזה, היא הייתה מסוגרת (שלא באשמתה) במגדל שן, מורמת מהעם ולא יודעת דבר על סיבלותיו וכאביו. במקום לגנוב לחם מאחד ולתת לאחר, למה היא לא ניסתה להשפיע על אביה ולסייע לעניי העם באופן פוליטי כמו בחקיקת חוקים, תרומת כספים או מזון, סיפוק עבודה למובטלים וכן הלאה? לאורך כל הסרט לא ברור בכלל מה הסולטן עושה למען העם שלו וגם לא מה יסמין עושה עבורם. הם בסך הכל סוג של תפאורה.

יסמין מקבלת מסרים מהמעגל הקרוב אליה שהיא צריכה “לשתוק ולהיות יפה”, ולמלא את תפקידה כנסיכה שזה, בגדול, להתחתן עם נסיך ממדינה אחרת מסיבות פוליטיות של יצירת יחסי שלום וכלכלה. בעבר זו הייתה הסיבה שנסיכות (ובכלל נשים) היו נישאות- ולא מאהבה. למרות הדיכוי של המשטר הפטריארכלי שגדלה בו ואף העובדה שהיא נסיכה לא הצילה אותה מיחס זה, היא נעה רבות בין נאמנות לעצמה והפגנת עמדות פמיניסטיות שלא אופייניות לתקופתה לבין העמדת פנים ומישטור עצמי לשם ריצוי.

היא מעיזה כל פעם בצעדים קטנטנים, וברגע שהיא מקבלת תגובה שלילית שדוחה את רצונה- היא מיד נסוגה בחזרה לעמדה הרצויה וה”טבעית” שלה כאישה. לדוגמה, היא מעמידה פנים שהיא עושה דבריו של אביה, אך היא מנסה לזקוף את ראשה ולבקש להיות סולטנית אחרי שאביה יילך לעולמו. ברגע שהוא מסרב בתוקף בטענה שאף אישה מעולם לא מלכה בממלכה, היא סוכרת את פיה ולא מנסה להתווכח או לשנות את גורלה באופן ישיר. יסמין מתחילה להביע את התנגדותה באופן עקיף- היא לא יכולה לומר (או לא בוחרת…) שהיא מסרבת להתחתן, אז היא פשוט הודפת את כל ניסיונותיהם של מחזריה באמתלות שונות מאחר וכל מה שהם רואים בה זה את יופיה ומעמדה או שאולי זו הדרך שלה לשכנע את אביה שייתן לה את המלוכה גם ללא בעל לצידה כי אין יורשים אחרים לכתר. איש מהנסיכים שבאים לבקש את ידה לא מתעניין באישיותה של יסמין, בתחומי העניין שלה או בה, כאדם. גם לא אלדין שמכרכר סביבה. יסמין יודעת שכשתתחתן, היא תהפוך להיות מרכושו של אביה לרכושו של בעלה. לא סתם היא שואלת את אלדין, שבא כנסיך עלי לבקש את ידה, האם הוא בא כדי לקנות אותה כשהיא רואה את כל האוצרות מנקרי העיניים שהוא שפך אל מול המלך כדי להפגין את עושרו ולשכנעו שהוא מתאים לשאתה לאישה. המעניין הוא שלמרות שהיא מתחה ביקורת על הנסיכים שמבקשים את ידה מטעמים שטחיים, אלדין היה בדיוק כמותם, ואפילו חמור מכך כי הוא רימה אותה. מנגד, לא ברור מדוע היא התאהבה בו- לא היו ביניהם שיחות נפש ולא מפגשים מהותיים של היכרות עמוקה. אולי היא מסוג הנשים שנמשכות ל”בחור הרע” ולאדרנלין שהוא מביא איתו והמעטפת של יחסים אסורים שצריך להסתיר- מאשר לגברים נורמטיביים שיכולים לספק לה יציבות כלכלית ואולי גם רגשית. כשהוא מציע לה לעלות איתו על השטיח המעופף והיא מהססת, הוא שואל אם היא סומכת עליו. מבלי שיהיה לה בסיס לאמון- היא מסכימה ועולה. השאלה הזו מהווה בעיניי סמל לתימה המרכזית של הסרט- מהו אמון? על מה הוא מתבסס? והאם אמון יכול להתבסס על הרגשה בלבד או גם על עובדות? מה קורה ליחסים כשאמון מופר? במקרה של יסמין ואלדין- התשובה היא כלום. 

יסמין לא מתנגדת לאביה בריש גלי, אבל מתגנבת מהארמון כדי לטייל קצת בחוץ בהיחבא תחת תחפושת במקום לומר לאביה שהיא כבר אישה בוגרת והיא זכאית לצאת מהארמון באופן חופשי, ושהוא לא יכול לכבול אותה ולאמלל אותה יותר בניסיונותיו לשלוט בה ובחייה.

גם כשהווזיר השתלט על המלוכה ותפס את מקומו של הסולטן וביקש ממפקד המישמר לכלוא את הסולטן, כולם שיתפו פעולה אך היא ידעה בליבה שזהו צעד פוגעני לא רק באביה, אלא בכלל הציבור ולבסוף היא מחליטה להפר את שתיקתה ולהביע את דעתה מול מפקד משמר הסולטן כדי לאפשר לו לבחור לעשות את הדבר הנכון ולשרת את הסולטן ולא את הווזיר. לקראת סוף הסרט, היא מחליטה סוף כל סוף לעמוד על דעתה ולהייצב מול אביה והיא מבקשת להיות סולטנית ולבטל את החוק שמחייב אותה להינשא לנסיך- ומצליחה בכך.

המחשבות האוטומטיות שלה כנראה היו: “אני לא מוכנה שישתיקו אותי, אבל מצד שני אני צריכה להיות בת צייתנית, מושלמת וטובה עבור אבי”, “אני לא רוצה לאכזב את אבי, גם אם זה אומר לעשות דברים שאני לא רוצה ולא לעשות דברים שאני כן”, “אף גבר לא מספיק טוב עבורי, וכל הגברים הם שטחיים ומשעממים”.

הסולטן הוא שליט מסורתי, פטריארכלי, מקובע סביב החוקים ולא חושב לנסות לשנות אותם או לעגל פינות כדי שבתו תהיה מאושרת. עבורו זה מובן מאליו שהוא צריך להקריבה כמתנה עבור נסיך כלשהו אותו יבחר כחלק מעיסקה משתלמת, כאילו הייתה מטבע עובר לסוחר. הוא מפתח חרדות עזות מאז מותה של אישתו ומגן על יסמין עד כדי חניקתה ושלילת חירותה הפיזית והרגשית מהפחד שיקרה לה משהו נורא ומתוך צורך עז בשליטה. הוא מוכן לשחרר אותה מכילאה רק בהעברתה לכלא אחר- נישואים לגבר זר.  כמו כן, מצד אחד הוא מסרב לצאת למלחמה ועומד על דעתו ששליט צריך להיות חזק, מנוסה ודואג לעמו- מצד שני, ג’אפר בקלות רבה מידי חטף מידיו את המלוכה והוא לא הביע כמעט כל התנגדות- ואילו בתו שזילזל בה מראה יכולות אכפתיות ומנהיגותיות יותר ממנו, בעוד הוא נראה כשליט חסר עמוד שידרה שלא ידוע כמה הוא באמת דואג לנתינים שלו, וכנראה חותר לשמירה על סטטוס קוו של שקט תעשייתי. מעין שליט שלא מועיל ולא מזיק. באופן מעניין הוא היחידי שג’אפר מנסה להפנט ולכשף אותו- והוא מצליח. כנראה שבבסיסו הוא מאוד סוגסטיבי וניתן למניפולציות- לדוגמה, הוא לא ניסה להפנט את יסמין כדי שתינשא לו. הוא לא חשד ביועץ שלו מעולם ובכוונותיו, ובאופן כללי נראה כמו אחד שבמקום להחליט החלטות בעצמו, הוא נסמך עד כדי כמעט תלות ביועצו. מסיבה בלתי ידועה בסוף הסרט הוא עובר שינוי ובגלל שהוא אוהב את בתו ורוצה בטובתה, הוא מסכים שהיא תשנה את אותו חוק היסטורי שעליו נתלה ובו נאחז באופן פדנטי על מנת שתינשא למי שאינו נסיך. אותו אב שכה רצה להגן על בתו מהעולם החיצוני ניסה לחתן אותה עם גברים זרים שמי יודע אם יתייחסו אליה בכבוד, בפרט בתקופה שבה מקובל שהנסיכה עוברת לארמונו של בעלה במדינה אחרת (כפי שאמה של יסמין עשתה), ולבסוף הסכים אומנם שתינשא לבחיר ליבה, אך במקום שיפריע לו שהיא רוצה להינשא לגבר לא אמין, לא יציב המקיים את עצמו מגניבות- הפריע לו שהיא רוצה להינשא לאדם חסר סטטוס אצילותי. 

נראה שכמו שיסמין נעה כל הזמן בקונפליקט בין צרכיה לבין צרכי הממלכה, גם אביה נע כל הזמן בקונפליקט בין צרכי בתו לבין צרכי הממלכה וצרכיו האישיים. כאילו לא ניתן למצוא דרך שבה תימצא פשרה ומקום מפגש בין הצרכים המנוגדים. 

המחשבות האוטומטיות והסכימות הקוגניטיביות שלו כנראה היו: “אם אני אתן ליסמין להסתובב חופשייה, יקרה לה משהו רע ואני לא יכול להרשות לעצמי שהיא תיפגע”, “יסמין חייבת להתחתן עם נסיך ולהיות כמו נסיכה סטנדרטית- אחרת מה יחשבו עליי?” “שמירה על החוקים והנורמות החברתיות וציות להם חשובים לי יותר מאשר אושרה של בתי”.

ג’אפרהוואזיר של הסולטן שכל מה שמנחה אותו בחייו זה אמונת הליבה: “אם אני לא מקום ראשון, אני לא שווה כלום”. האמונה הזו מנתבת אותו לעשות הכל כדי להיות האדם והישות הכי חזק ועשיר בעולם. מבחינתו הכוח בעצם מופגן בהרס ערים ומדינות אחרות- לא ברור כיצד ירוויח מכך שיהרוס את מה שכביכול שלו. הוא מונע מנקמה, שינאה, השפלה ופחד ונוהג באופן שיעורר בסובבים אותו את אותם רגשות בדיוק. הוא תופס את היחס של הסולטן כלפיו ואת אמירותיו כמו: “דע את מקומך” כאמירות משפילות, שהרי אם הוא היה רם מעלה כמו הסולטן, איש לא היה יכול לדבר אליו כך. גם הוא חי חיי שקר והעמדת פנים כשהוא מעמיד פנים שהוא רוצה בטובתו של הסולטן ובטובתו של העם, אולם העיצות שהוא השיא לו היו בעצם מבוססות על תועלתו האישית והאינטרסים הפרטיים שלו בלבד.

לדעתי נראה שלג’אפר יש תסמינים שמבטאים הפרעת אישיות נרקסיסטית- הוא מרוכז בעצמו, שואף שכל העולם יסגוד לו ויעריץ אותו ואת כוחו, לא אכפת לו לשקר, לנצל, לעשות מניפולציות ולדרוך על אנשים בדרך, הוא נעדר אמפתיה לבני אדם, ומבלה את כל חייו בפנטזיות מוגזמות על השגת כוח אדיר ומעמד, הוא יהיר והוא מקנא בסולטן על המעמד שיש לו ושואף להחליפו. תאבת הכוח והשאיפה הגרנדיוזית והפרפקציוניסטית שלו כה עזות, עד שהוא לא מסוגל להסתפק במקום שני, גם לא לג’יני, והתשוקה העזה לכוח מעוורת את עיניו ומערפלת את יכולת החשיבה הרציונלית שלו עד כדי כך שזה מוביל למפלתו: הוא לא מסתפק בלהיות המכשף החזק ביקום, הוא נענה למניפולציה של אלדין שאיתגר אותו לבקש להיות הישות החזקה ביותר ביקום, יותר מג’יני, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכבלים הכולאים והמחיר שישלם על כך. כמו שאמר לאלדין בתחילת הסרט כששלח אותו למערה- לכל דבר יש מחיר. 

המחשבות האוטומטיות והסכימות הקוגניטיביות האפשריות: “אני חייב להיות הכי טוב בהכל” “אסור לי להיות מקום שני. או שאהיה מקום ראשון או שאהיה אפס, ואני לא יכול להרשות לעצמי להיות אפס”, “אני חייב להיות בעל כוח רב, מעמד רב ושליטה”

מה שמעניין בסרט, זה שיש בו סוגייה שלמה מלאת קונפליקטים של להיות נאמן לעצמך אל מול להעמיד פנים כלפי אחרים כדי לרצות אותם, עד כדי להיות מישהו שאתה לא ולאבד את עקרונותיך- יסמין העמידה פנים שהיא פשוטת עם ולא גילתה לאלדין שהיא נסיכה; אלדין העמיד פנים שהוא נסיך ולא גילה ליסמין שהוא פשוט עם; ג’אפר העמיד פנים שהוא נאמן לסולטן, אך רצה לחתור תחתיו; יסמין העמידה פנים שהיא בת צייתנית, אבל למעשה היא רצתה להיות עצמאית ולעשות ככל העולה על רוחה;

אף אחד מהם לא מעלה על דעתו שהוא יכול להיות גם נאמן לעצמו וגם להביע את צרכיו באסרטיביות כלפי האחר או להגיע לאיזה משא ומתן כדי להגיע לפשרה שתהא מקובלת על כל הצדדים, וכישורים תקשורתיים בסיסיים נעדרים שם.

תארו לכם שג’אפר היה אומר לסולטן שמעליב אותו כשהוא ממעיט מערכו ומתפקידו ושהוא היה רוצה להיות משמעותי יותר בהחלטות השילטוניות? שהסולטן היה אומר ליסמין שהוא מאוד אוהב אותה, אך גם חושש לאבד אותה ולכן הוא מנסה להחזיק אותה צמוד אליו והיא הייתה אומרת לו שהיא מאוד מעריכה את זה ואוהבת אותו- אבל היא צריכה לפתח נפרדות ועצמאות משל עצמה והיא מבקשת שישחרר אותה לחופשי? שאלדין היה אומר ליסמין שזה נכון שהוא לא הגבר העשיר בעולם ואף רחוק מכך, אבל יש לו רגשות כלפיה והיה לו נעים איתה והוא ישמח אם היא בכל זאת תיתן לו הזדמנות?

מעל הכל, מרחפת בראשי התהייה לגבי היחסיות של המוסר ועל האיפה והאיפה שהן הדמויות והן דיסני כיוצרי הסרט בין אלדין לבין ג’אפר שכל אחד מהם נתפס כהתגלמות של הטוב והרע בהתאמה, למרות שהדמיון ביניהם אולי עולה על השונות: שניהם היו מוכנים לחיות חיי שקר כדי להשיג את מטרותיהם שנוגעות לטובתם האישית והאגואיסטית אגב מניעת החלטות של רצון חופשי של אחרים והתאוו לכוח (גם אם המניעים היו שונים) שעיוור את עיניהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *